שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן ט״ו (ב׳)

אשר אמר עם הספר ארעא דרבנן שהביא בשם השבות יעקב שנסתפק אם באיסורי דרבנן אמרינן שויא אנפשי' חד"א או לא הנה ספר ארעא דרבנן לא ראיתי מימי וגם הש"י אינו בידו ולחפש אחריו לא ידעתי באיזה חלק כתב זאת (ועיין בפ"י בריש סוגיא דפ"פ שם רצה לחלק ג"כ בין דרבנן לתורה ע"ש ודו"ק) אך נחזי אנן הנה בראשית ההשקפה הבאתי ראיה ברורה דאף בדרבנן אמרינן שויא אנפשא חד"א מהא דאמרו בנדרים דף ט"ו ע"ב באומר הנאת תשמישך עלי וכו' וכדר"כ וכו' הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי כתב הר"ן שם דהנאת תשמישך לא חל מן התורה דהו"ל אין בו ממש והוה רק קונמות דרבנן ואפ"ה חל האיסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי כל שויא אנפשה חד"א הוא משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומדין נדרי איסור נגעו בי' כמ"ש מהר"י בסאן ז"ל סי' פ' וכ"כ בשו"ת מ"צ ח"א סי' ס"ה וכן נראה מדברי מהרי"ט ח"א סי' צ"ב שהקשה על תוס' רי"ד שכתב דכל דאגידא בי' לא מהמנא לאסור עצמה והקשה הוא הא סוף סוף שויא אנפשה חד"א וכמו בהנאת תשמישך עלי הרי שמדמה זה לזה ועיין שעה"מ פ"ט מאישות הלכה ט"ו שהאריך בזה עכ"פ מבואר דלשיטת הר"ן אף בדרבנן שויא חד"א והיא ראיה ברורה לפע"ד הן אמת דדברי המהרי"ט תמוהים לפע"ד דמה שהקשה דניהו דמשועבדת לי' ס"ס שייך שויא אנפשה חד"א דאף דנימא דמהרי"ט ס"ל דהוא מתורת נדר מ"מ הא כל שהיא משועבדת לי' הו"ל כאוסרת פירות חברו על חברו דא"י והדבר מבואר בהך דנדרים דפריך הש"ס והא משועבד לה ומשני כדר"כ וכו' תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו ופירש הר"ן והרא"ש משום דהו"ל כאוסרת פירות חברו על חברו ורק בהנאת תשמישך עלי דהנאה שיש לה מהתשמיש יכולה לאסור עצמה וכמ"ש הר"ן שם ומהתימה על המהרי"ט דמביא מהנאת תשמישך וכיון שהי' באותה סוגיא איך לא נתעורר דאדרבא משם מבואר היפך דבריו דכל שמשועבד ל"ש שויא חד"א ושאני הנאת תשמישך דיכולה לאסור על עצמה הנאת התשמיש ומה שהקשה המהרי"ט מהא דאמרה טמאה אני לך וחזרה ואמרה טהורה אני דנאמנת אם נתנה אמתלא ובלא אמתלא לא נאמנת אלמא דיכולה לשויא אנפשה חד"א וראיתי בשעה"מ שם שדחה ראיה זו דשאני נדה דהתורה נתנה לה נאמנות מוספרה לה באמת שכן עלתה לפני במחשבה אלא שיש מקום לומר דהתורה לא נתן נאמנות לה רק להיתר ולא לאסור אבל אין זה מן הסברא דבסתם נתן לה נאמנות אף לאיסור וכן ראיתי בלקוטי עלה אחת שנדפס באלפסי סוף הנימוק"י על כתובות שנדפס מחדש בפ"ב המכונה בשם מאמר מרדכי יעו"ש ולפע"ד בלא"ה ל"ק משם דשם כל שאומרת טמאה אני והרי נדה אסרה תורה לבעלה וא"כ כל שאומרת שהיא נדה ל"ש דאסרה פירות חברו על חברו דבאותה שעה היא ברשות עצמה ואינה משועבדת לו דבשלמא בהך עובדא דיהודית שאמרה קבל ביך אבוך קדושין שבאתה לאסור עצמה על בעלה והרי משועבדת לו ואיך תוכל להפקיע מעליה שעבוד ברור אבל בנדתה הרי לא משתעבדא כלל וא"ל דמ"מ היאך נאמנת לומר שהיא ברשות עצמה להפקיע עצמה מרשות בעלה דז"א דבאמת האשה יש לה עת נדות א"כ אינה רק מבררת הזמן שבאותה הזמן היא ברשות עצמה ובכה"ג שפיר י"ל דנאמנת שאינה רק מבררת הזמן שהיא ברשות עצמה ובזה י"ל הא דהקשה המהרש"א בכתובות דף כ"ב בהא דאמר לי' אף בזו אם נתנה אמתלא נאמנת והתוס' שם כתבו שני פירושים או דהוה ס"ד דאף בלי אמתלא נאמנת או דאף באמת לא הוה ס"ד דאינה נאמנת ותמה המהרש"א דלשני הפירושים יקשה למה לא פשטה מהך דא"א אני ואח"כ אמרה פנויה דאמרו שם דבעי אמתלא יעו"ש שנדחק ולפמ"ש א"ש דאם נימא דכאן לא בעי אמתלא לא הי' יכול למפשט די"ל דדוקא שם בלי אמתלא אינה נאמנת משום דשויא חד"א ואינה באה להפקיע השיעבוד דהיא שעבדה עצמה בדיבורה שאמרה א"א אני אבל מעולם לא נודע שעבודה ובדין שצריכה אמתלא אבל באמרה טמאה אני שבאמת מן הדין אין מהראוי להאמינה שמשועבדת לבעלה ורק דהוה כמבררת רשותה וכל שחזרה ואמרה טהורה אני שוב אינה נאמנת כלל והרי משועבדת לי' וכן להיפך הוה ס"ד דאינה נאמנת באמתלא דשאני נדה דהתורה האמינה בנדותה מדכתיב וספרה שוב ראיתי לש"ב הגאון בעל חוות דעת סי' קפ"ה שדרך בכעין דרך זה בישוב קושית המהרש"א ובמק"א הארכתי בישוב קושית המהרש"א ואכ"מ עכ"פ דברי המהרי"ט תמוהין ודברי התוס' רי"ד נכונים וראיתי להשעה"מ שם שתמה על תוס' רי"ד הנ"ל מהך דטמאה אני לך דלמשנה ראשונה נאמנת ואמאי והא משועבדת לו והיאך תוכל להפקיע שעבודא ולפע"ד נראה דהנה בטעם דמשועבדת אינה נאמנת נראה עיקר כמ"ש הפוסקים משום הודאת בע"ד וגם מהר"י בסאן נסתפק בזה סי' פ' ולכך כל שמשועבדת לו אינה נאמנת וכ"כ בשעה"מ שם ולפ"ז שם למשנה ראשונה דאמרינן שבאמת אומרת ולא משום דעיניה נתנה באחר וא"כ ממילא ל"ש לומר דמשעבדא לבעל ואינה נאמנת דלמה לא תהי' נאמנת כל דל"ש החשש דעיניה נתנה באחר וא"כ ממילא לא שייך לומר דמשעבדא לבעל ואינה נאמנת ומה"ת לא נאמין לה ורק למשנה אחרונה דחדשה דעיניה נתנה באחר שוב ל"ש שויא אנפשה חד"א דהרי משועבדת ובתוס' ישינים בנדרים שם הקשו דאמאי לא נאמנת למשנה אחרונה הא שויא אנפשה חד"א ולפמ"ש א"ש דכל דשייך עיניה נתנה באחר שוב לא נאמנת להפקיע עצמה משעבוד הבעל וז"ב מאד. ובזה נ"ל לישב דברי הד"מ בס"ס מ"ו באהע"ז שכתב לישב תשובת הרא"ש דלכך נאמנת משום דשויא אנפשא חד"א ותמה הב"י דלמה נאמנת הא משעבדה לבעלה וכתב הד"מ דש"ה שהי' קול מתחלה ותמהו כלם דמה מועיל הקול ועח"מ וב"ש ולפמ"ש י"ל דהקול הוה כרגלים לדבר דדעת התה"ד וכן קי"ל בסי' קט"ו שם דבזה ל"ש החשש דענ"ב וא"כ כל שיש קול מקודם הוה כרגלים לדבר דנאמנת אף דמשועבדת לבעל וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב מה שהאריך במאמר מרדכי הנ"ל היאך נאמן לטעון פ"פ מצאתי ומטעם דשויא אנפשה חד"א והא משועבד לה והיאך מצי להפקיע שעבודא וראיתי באחרונים ומכללן בעל ישוע"י מדו"ז הגאון ז"ל שכתב דבידו להפקיע השעבוד ע"י גירושין ל"ש והא משועבד לה ולפע"ד דבריו תמוהין דא"כ מה פריך בנדרים דף ט"ו והא משועבד לה ולפמ"ש א"ש דהא לגבי הבעל ל"ש ענ"ב דיכול לישא כמה נשים וא"כ שוב שייך שויא אנפשא חד"א ונאמן אף דמשועבד לה ובזה"ז מבואר באמת באהע"ז סי' קע"ח דאינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דחיישינן שמא ענ"ב ומיהו לפי"ז יש לעיין האיך נאמן בזה"ז לטעון פ"פ כמבואר בסי' ס"ח שם ומצאתי לדו"ז בישוע"י שהעיר בזה אך לפע"ד נראה דכמו שחילק התוס' רי"ד דשם כיון דאגידה בי' אינה נאמנת משא"כ באומר קדשתי דהא לא אגידה בי' עדן וא"כ ה"ה בטוען פ"פ דהוא טוען על התחלת הקידושין והנשואין דהי' בטעות דאדעתא דהכי לא קידש ול"ש לומר שמשועבד לה וז"ב ומה שנסתפק המאמר מרדכי שם הלא מראש דבריו אם שויא אנפשא חד"א הוא איסור תורה או רק מדרבנן לפע"ד נראה דהוא מן התורה וראיה ברורה לפע"ד מהא דאמר בש"ס קידושין דף ס"ג ע"ב לאב המני' רחמנא לדידה לא המנה ופירש"י דלדידה לא המנה תורה והא דנאמנת משום דשויא אנפשה חד"א הרי דהוה ס"ד דסוקלין על פיה אף דלא המני' רחמנא דרק לאביה נתן התורה נאמנות ואף להס"ד הוה ידעינן דלדידה לא הימנה רחמנא דלא מצינו בתורה שתהי' נאמנת ואפ"ה סד"א דסוקלין ורק דכיון דלא המנה רחמנא רק משום דשויא אנפשה חד"א ולא קטלינן משום חששא וכמו שפירש"י שם הרי מבואר דשויא אנפשי' חד"א הוא מן התורה וכן עיקר וגם הוא הוכיח כן אלא שראיותיו יש לדחות ודו"ק בכל מ"ש. שוב ראיתי במלמ"ל פ"א משחיטה שתמה על מהרי"ק שכתב דאם ע"א מעיד ששחט שלא כהוגן דאין העד אסור לאכול משחיטתו לאח"כ דאף דיהי' אמת כדבריו דלא שחט יפה אינו מוחלט שיפסל עולמית ותמה המלמ"ל דמ"מ כיון ששויא אנפשא חד"א ואמר שיצא טריפה מת"י א"כ לגבי דידיה הוה כשני עדים דמעידים שיצא טריפה מת"י דנאסר עולמית ע"ש ולפע"ד נראה דזה תלוי במה שנסתפק המהרי"ב אם שויא אנפשא חד"א הוא מתורת הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ שפיר תמה המלמ"ל דהו"ל כשני עדים שאומרים שיצא טריפה מת"י אבל לפמ"ש המ"צ דמתורת נדרי איסור הוא ומטעם זה השיג על המהרשד"ם סי' ט' כמו שהביא השעה"מ בשמו יעו"ש וא"כ שפיר קאמר דניהו דאותו השחיטה אסר על עצמו במה שאמר שהיה טריפה אבל לא הוחלט לאסור עולמית וז"ב ופשוט ולפע"ד גם מה שהאריך המלמ"ל פ"ט מאישות הלכה ט"ו ופ"ג מיבום אם נאמן לעשות חד"א כשבאו שני עדים והכחישוהו ג"כ תלוי בזה דלדעת הפוסקים דהטעם הוא משום דהודאת בע"ד הרי נאמן אף כשבאו עדים והכחישוהו אבל אם מתורת נדרי איסור כל שבאו עדים והכחישוהו אפשר דמקרי נדרי טעות אחר שכתבתי כ"ז נזכרתי שהרב בעל פרמ"ג על יו"ד סי' א' בשפ"ד האריך בענין שויא חד"א וגם הוא כתב דשויא חד"א דין תורה יש לו וכמ"ש לעיל בשם המאמר מרדכי ומה שהאריך שם על מ"ש הכנה"ג בשם המ"ץ להשיג על הרשד"ם והוא תמה עליו דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים הנה גרם לו לפי שלא ראה דברי המ"ץ במקומו והמ"ץ לשיטתו דמשום נדרי איסור קאתינן עלה ולכך שפיר כתב דאין בידו לעשות קידושי קטן קידושי גדול ודו"ק היטב. ועיין בבית מאיר סי' קכ"ט ס"ב מ"ש להשיג על שו"ת מוהר"ם זיסקינד וס"ל דאשה שויא אנפשא חד"א ולא תוכל להתגרש בגט זה ע"ש ובמחכת"ה לא ידעתי מה שייך שם לא נאמנות ולא נדר ואטו תוכל היא לשנות שם חמי' ואף אם תקבל עליה בנדר והאמין עלי' מ"מ אם שם חמיה אינו כן הגט גט וגם לפמ"ש הפ"י בכתובות ע"ב לישב דברי הראב"ד א"כ גם כאן היא לא אסרה על עצמה הגט רק שאמרה ששם חמיה כך ובזה אינה נאמנת ודו"ק היטב כי קצרתי. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בשו"ת ש"ב הגאון בעל נו"ב חלק אהע"ז סי' ט"ז ושם רצה לחדש דלא שייך שויא אנפשה חד"א רק היכא דבדיבור הראשון אסר עצמו בבירור אבל היכא דלא הי' מבורר בדיבור הראשון לא שייך שויא אנפשא חד"א ע"ש ולפמ"ש י"ל דתלוי בשתי הטעמים דאם נימא דהוא מתורת נדר אפשר דמ"מ הוא נדר על עצמו מספק עכ"פ אבל אם מתורת נאמנות י"ל דל"ש שנאמן כל שלא אמר בבירור וגם י"ל להיפך דאם מתורת נאמנות ס"ס הוא אמר כן ונאמן משא"כ בנדר ל"ש דלא רצה לנדור ולאסור על עצמו אבל אני תמה דהוא כתב שלא מצא ראיה לזה ואני אומר בחפזי דהדבר מבואר ברמב"ם פח"י מא"ב ה"ט שכתב דאשת כהן שאמרה נאנסתי דאף שמותרת לבעלה מ"מ אסורה לאחר שימות בעלה הרי דאף דלא אסרה עצמה תיכף כלל ואפ"ה שויא אנפשא חד"א לאחר שימות בעלה ואף להראב"ד החולק וס"ל דכל דלא נתקבלה דבריה נאמנת היינו באמתלא דוקא ובתשובה אחרת ביארתי הדברים באורך והרי בהדיא דאף דלא נאסרה בעת ההוא אפ"ה שייך שויא אנפשא חד"א ואף דיש לחלק דשם באמת היא אמרה שנאנסה רק דלא מאמינין לה משום חשש ענ"ב אבל לגבי דנפשא שפיר שויא חד"א אבל בנדון דנו"ב שם בעת אמירתו לא הי' איסור כלל מ"מ הו"ל לפרש כל כי האי ולחלק וע"כ צ"ע דבריו ודו"ק. והנה לכאורה יש ראיה דשויא אנפשא חד"א הוא מתורת נדר דאם נימא דהוא משום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי יקשה בהא דאמרו בכתובות דף כ"ב גבי אמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני דנאמנת ופריך הש"ס והא שויא אנפשה חד"א ומשני כגון דנתנה אמתלא לדבריה וקשה מה מועיל אמתלא הא אמתלא לא עדיף משני עדים והרי כיון דכבר הודאת בע"ד כמאה עדים לא יהי' חזרתו יותר משני עדים דל"מ וע"כ דהוא מתורת נדר וכל שנותן אמתלא לדבריו למה אמר כך הרי לא נדר ומיהו אין ראיה דבזה ע"כ משום נדר דאל"כ היאך שייך כלל בדיני אישות שויא חד"א והא הודאת בע"ד ל"מ כלל בקדושין דילפינן דבר מממון ואף דכאן לא קמחייבה לאחריני דרק לעצמה נאמנת דשויא אנפשה חד"א לא לגבי אחריני מ"מ כל דגזה"כ דבקידושין בעי עדים ול"מ הודאת בע"ד שוב ל"ש שויא חד"א וע"כ צ"ל דבזה ל"ש משום הודאת בע"ד רק מתורת נדר ובזה מיושב היטב מה שהקשו האחרונים דמתוס' כתובות דף ס"ג ע"ב נראה דבשויא אנפשא חד"א ל"מ אמתלא וכ"כ הכו"פ בהלכות נדה סי' קפ"ה לישב קושית הד"מ דלא יסתרו דברי הרשב"ץ למ"ש בסי' קפ"ה דבעבדה מעשה ל"ש אמתלא וכתב לחלק דבשויא אנפשא חד"א ל"מ אמתלא והוא תמוה מש"ס הנ"ל דמבואר בהדיא דמועיל אמתלא אף בשויא חד"א ולפמ"ש א"ש דשם דכיון דע"כ רק מכח נדר קאתינן עלה לכך מועיל אמתלא משא"כ כאן די"ל דמתורת הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והיאך מועיל אמתלא דלא עדיף משני עדים והדבר דומה למ"ש הש"ך בסי' קכ"ז ביו"ד לחלק בין היכא דהאמינה התורה להראשון כשנים דל"מ להכחישו ע"ש וה"ה כאן ודו"ק. ובזה ישבתי מה שהקשה החריף מוהרי"א ני' בהא דס"ל לר"א בגיטין דף פ' ע"א דאם לאחר זמן יצא הרי"ז גט לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני והקשה הוא דהא הוא שויא אנפשא חד"א ואף שמשועבדת לשני מ"מ נאמנת לשויא חד"א כמ"ש הר"ן סוף נדרים למשנה ראשונה וענ"ב לא שייך כאן דהא מפסדת כתובתה וכמ"ש התוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב והאריך בזה והנה ממקום שבא משם סתירתו דגם למשנה ראשונה באמת אינה נאמנת כל דמשועבדת לבעלה רק משום דלא תאמר מלתא דמזלזלא כולי האי ולמשנה אחרונה אף בזה אינה נאמנת וכן קי"ל וא"כ לק"מ וכמ"ש לעיל בטעם הדברים וא"ל דכאן הספק אם התחיל כלל השעבוד של השני דדלמא כבר נאסרה דכל שלא קבלה גט שוב נאסרת לשני דז"א דסוף כל סוף הרי נשאת לשני ואף בארוסה משועבדת לשני אף ששויא חד"א אין ספק מוציא מידי ודאי וכעין זה כתב המלמ"ל פט"ו מטוען ע"ש באורך דאף בספק בתנאי המכירה הלוקח מוחזק בודאי ע"ש ודו"ק ולכאורה רציתי לומר בפשיטות דאינה נאמנת שתשים עצמה רשע' אך י"ל דרצונה לעשות תשובה ועשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"נ בסופו ובמ"ש י"ל לישב דברי הר"ן בשם הרא"ה פ"ב דכתובות והוקבע להלכה באהע"ז סי' מ"ז דאם אמרה שנתקדשתי לפלוני א"מ אמתלא דשויא אנפשא חד"א ולא כל המינה להפקיע ולחוב לו והדבר יפלא דמ"ש מכל אמתלא דמועיל וכבר האריך בזה הנו"ב סי' סמ"ך בחלק אהע"ז וע"ש שרצה לומר משום דבממון ל"מ אמתלא ואח"כ פקפק בזה ובאמת שיש לישב כל קושית המהר"ש הלוי לפמ"ש הח"מ סי' קט"ו והובא בנו"ב שם דבממון צריך שיאמר האמת תיכף וכל שאמר אח"כ חיישינן שמא למדוהו לטעון כן ע"ש וכבר נחלקו בזה בשו"ת מהר"ש הלוי ח"א סי' כ' וסי' כ"א הוא והרב מוהר"א חסון וא"כ ל"ק כל קושית מהר"ש הנ"ל דכל אמתלא דמועיל בממון הוא דוקא כל שלא יצא מב"ד כמבואר בחו"מ סי' פ' ועיין קצה"ח שם שנדחק בראיות מהרש"ל הנ"ל ולפמ"ש א"ש אך לפע"ד נראה בכוונת הרא"ה דכיון דשויא אנפשא חד"א הוא מתורת נדר וכיון שנדרה לטובת המקדש א"כ כל זמן שהוא אינו מודה שלא נתקדשה מה מועיל האמתלא ניהו דאמתלא הוה כמו נדר ופתחו עמו מ"מ מה מועיל התרת הנדר כל שנדרה לטובת חברו וזה שכתב הר"ן כ"ז שאינו מודה והנו"ב נדחק שם בזה ולפמ"ש א"ש ודו"ק. ולפע"ד הי' נראה בענין שויא אנפשא חד"א דהענין הוא דהנה כבר נודע מ"ש הרשב"א בקידושין דכל אדם יכול לטעון לגבי עצמו ברי אף נגד החזקה ואף נגד עדים ועיין בפ"י בכתובות דף כ"ב ובק"א שהאריך לחזק דברי הרשב"א במסמרות ובחידושי הארכתי בזה ולפ"ז גם שויא אנפשא חד"א הוא מטעם זה דכיון שטוען ברי שהוא כן אף שבאמת אינו כן על עצמו נאמן לטעון כן נגד חזקה ועדים וזה לדעתי מ"ש הפוסקים ומטו בה משמי' דשטה מקובצת בכתובות בסוגיא דפ"פ דכל שאין ברי לו כגון שאינו בקי בפ"פ לא שייך שויא אנפשא חד"א ולפמ"ש הדבר מבואר בטעמו דכל שאינו טוען ברי ל"ש ענין שויא חד"א דהוא רק משום דהוא יכול לטעון ברי שהוא כן וזה לדעתי ענין הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דנדחק בשו"ת מהריב"ל דהוא בשביל שיכול לחייב עצמו ובקצה"ח סי' ל"ד דחה דבריו ע"ש שהרבה בקושיות ולפמ"ש י"ל דהענין הוא דאדם יכול לטעון ברי נגד עדים והוא אומר שהוא כן נאמן לגבי עצמו וז"ב מאד ובזה אמרתי הא דאמרו בקידושין דף ס"ה מה דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים אף כאן כן א"ל התם לא קא חייבה לאחריני הכא קא חייבה לאחריני והדבר יפלא דסוף סוף למה לא יליף דבר דבר דיתקיים מעשה הקידושין בלי עדים כמו גבי ממון דלא אברי סהדי אלא לשקרי וכבר נתקשה בזה הרשב"א בחידושיו שם ועקצה"ח סי' רמ"א שהאריך בזה ולפמ"ש א"ש כמין חומר דכל הטעם דבממון מועיל הודאת בע"ד הוא בשביל דיכול לטעון ברי אף נגד עדים והנה זה דוקא כל שאינו חב לאחריני אבל נגד אחד לא מהימן וזה אמרו הכא קא חייבא לאחריני ול"ש דנאמן בטענת ברי בענין שאינו נוגע לבדו וז"ב מאד. והנה הקצה"ח סי' ל"ד חידש דהודאת בע"ד הוא מתורת עדות ולגבי עצמו מקרי עד ולפע"ד מדברי הראב"ד משמע להיפך שהרי כתב דלכך ל"ש לומר עדות שבטלה מקצתו דנגד עצמו אינו בגדר עדות כלל כמ"ש הרא"ש בשמו פ"ק דמכות ולדברי הקצה"ח לגבי עצמו מתורת עדות נאמן ואף דהראב"ד שם כתב דלגבי ממונו הוה בגדר עדות שבטלה מקצתו היינו משום דלגבי ממונו מקרי עד ואמרינן שבטלה עדותו אבל לא שיהי' נאמן בתורת עד לגבי ממונו וצ"ע אבל מכמה מקומות לא משמע כן ומ"ש נכון ת"ל עוזרי: והנה ראיתי בסוף נימוקי יוסף לנדרים שנדפס מחדש בהלכות הרי"ף לנדרים דנדפס מהמגיה שם ושמו ר' מרדכי ס"ט והוא רב ספרדי שכתב דהתוס' והרשב"א הובאו דבריהם בה"ה פכ"ד מאישות הי"ח דאי האמין הבעל לדבריה דה"ז אסורה לו ואפילו אם נתנה אמתלא לדבריה והנה בראשית ההשקפה תמהתי דאמאי לא מצית הדרת דאף שהוא אסר על עצמו הא לא בא רק בשביל שהאמין לדבריה וכל שהוא חוזרת ונותנת אמתלא לדבריה למה אמרה כך שוב לא שייך לא נדר ולא נאמנות דאגלאי מלתא למפרע דבטעות הי' ומ"ש שם דניהו דהיא נותנת אמתלא היינו לגבי דידה ואתי דיבור ומבטל דיבור אבל לגבי בעלה דדיבורו שהאמין לה עשה רושם ואקבע איסורו והיאך יועיל אמתלא שלה לבטל דיבור של הבעל במחכ"ת פטומי מילי נינהו ומה אקבע איסור שייך בדידיה טפי יותר מבדידה דהא היא ג"כ אמרה ונתנה אמתלא ואדרבא הוא לא ידע וסמך עליה כסומא בארובה וכל שחזרה בה אמירתו מידי מששא אית ביה וראיה ברורה לפע"ד מהא דאמרה נדה אני ואח"כ נתנה אמתלא דאמרו בש"ס דילן דף כ"ב ובירושלמי בעובדא דשמואל דאף שהאמינה והתורה האמינה דוספרה לה לעצמה ואפ"ה נאמנת לחזור בה כשנתנה אמתלא ולא אמרינן דבמה יפקע איסורו שאסר על עצמו וכן קי"ל בטוש"ע יו"ד סי' קפ"ב ס"ב וע"כ דכל שאמרה אמתלא והוא לא בא רק מכחה בהתבטל הסבה נתבטל המסובב ומכ"ש לפמ"ש דהוא משום דיכול לטעון ברי נגד החזקה והרוב וכמ"ש הרשב"א וא"כ זה דוקא היא אבל הוא אינו יודע רק שמאמין לה וכל שכשל עוזר דתברא לגזיזי' ואמרה אמתלא נפל סומך וז"ב מאד ובאמת מ"ש בשם התוס' והרשב"א וה"ה שם אינו מבואר רק שאם תחזור ותאמר נאנסתי אינה נאמנת אבל לא מיירי באמתלא ועיין בטוש"ע סי' קט"ו ס"ו באהע"ז דלא כתב רק באם דעתו סמכת לדבריה אבל לא כתב שאם תחזור ותאמר אמתלא שלא תהי' נאמנת ובמהר"ם בר ברוך הובא בהגהמ"ר לקידושין מבואר בהדיא דנאמנת באמתלא והרב המגיה שם נדחק להשותם ובמחכ"ת מפני שלא עיין בספרים כתב כן כמ"ש שם בסופו שלא נמצאו הספרים אצלו אבל התוס' והרשב"א לא כתבו ג"כ בענין אמתלא שוב ראיתי לאא"ז ליש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח שכתב בהדיא בהך דינא דתוס' והרשב"א הנ"ל דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף לגבי דבעל והביא אח"כ דברי המהר"ם הנ"ל וז"פ וברור וגם הרב בעל בית מאיר כתב כן באהע"ז סי' קט"ו לדינא ע"ש וכן עיקר. וראיתי לכו"פ בהלכות נדה סי' קפ"ה שכתב דכל דשויא אנפשא חד"א ל"מ אמתלא והביא ראיה מהא דכתב רבינו פי"ח מא"ב באשת כהן שאמרה נאנסתי דאף דאינה נאמנת לגבי בעלה נאמנת לגבי כהן אחר ואף נתינת אמתלא ל"מ והראב"ד ס"ל דנתינת אמתלא מועיל הרי דבמקום דשויא אנפשא חד"א ל"מ אמתלא וכל האחרונים המה ראו כן תמהו דהרי בכתובות כ"ב ביארו בהדיא דא"א שאמרה אשת איש אני ואח"כ אמרה פנויה אני דאינה נאמנת ואם נתנה אמתלא נאמנת הרי מבואר דמועיל אמתלא והרי פריך הש"ס שם והא שויא אנפשה חד"א ומשני בנותנת אמתלא הרי בהדיא שלא כדבריו ולפע"ד נראה דחלילה שיטעה בזה וגם שהוא ש"ס מפורש ולפע"ד נראה דכוונתו דבאמת כל ששויא אנפשא חד"א מה יועיל אמתלא סוף סוף אסרה החתיכה על עצמה ונאמנת יותר ממאה עדים ומה יועיל אמתלא לא עדיף משני עדים שמעידים שכשרה כל שאמר טריפה לגבי דידיה נאסר אבל באמת הא דמועיל אמתלא בא"א הוא משום דבאמת צ"ב מאי פריך הש"ס והא שויא חד"א והא בקידושין בעינן עדים ולא סגי בהודאת בע"ד וכדאמרו בקידושין דף ס"ה וא"כ מה בכך שאמרה א"א אני הא אף אם באמת נתקדשה רק שלא היה בפני שנים אינו מועיל וצ"ל כיון דאמרה א"א אני שנתקדשתי בפני שנים א"כ בכה"ג שפיר שויא אנפשה חד"א וע"ז משני דנתנה אמתלא והיינו כיון דנתנה אמתלא א"כ ניהו דיכולה לאסור על נפשה אבל כל שלא היה עדים דע"ז מועיל אמתלא א"כ שוב אין בידה לשויא אנפשה חד"א דכל ענין שויא אנפשה חד"א הוא רק לגבי דנפשיה וכ"ז אם א"צ לתורת עדות כמו כל אסורים שבידו לאסור על עצמו אף דברים המותרים אבל א"א דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ כל שנתנה אמתלא עכ"פ מודית שלא הי' שם שנים על הקידושין וא"כ שוב לא יכלה למיסר עצמה וז"ב מאד. אברא דאכתי קשה בהא דמבעיא ליה אמרה טמאה וחזרה ואמרה טהורה אני מהו ופירשו התוס' אם מועיל אמתלא וקשה לפמ"ש הכו"פ שם מהראוי שלא יועיל אמתלא דא"צ תורת עדות אך באמת הדבר נכון דשם לא שייך שויא אנפשא חד"א כיון דמשועבדת לגבי בעל ועיין ר"ן סוף נדרים גבי טמאה אני לך ובתוס' רי"ד בקידושין ומהרי"ט סי' צ"ב ובזה מיושב קושית המהרש"א דאמאי לא פשיט לי' מא"א אני דמועיל אמתלא ולפמ"ש א"ש דשם שפיר מועיל דצריך עדות משא"כ בזה וגם להיפוך לפמ"ש התוס' דיש לפרש דבעי אם צריך אמתלא ל"ק קושית המהרש"א דלפשוט מא"א אני משום דש"ה דעכ"פ כשהי' עדים על הקידושין היתה נאסרת וכאן אין בידה לשויא אנפשה חד"א ודו"ק היטב עכ"פ דברי הכו"פ נכונים דכל דשויא אנפשה חד"א ל"מ אמתלא וכמ"ש הרמב"ם פי"ח מא"ב ומ"ש ה"ה דאינה כ"כ אמתלא טובה אין קושיא דעכ"פ אם תתן אמתלא טובה היתה מותרת ובאמת הרמב"ם סתם דבכ"מ נאסרת לכהן אחר מות בעלה וע"כ דל"מ אמתלא כלל וז"ב ודו"ק. והנה בהא דכתב רבינו ירוחם הובא בב"י אהע"ז סי' י"ז באשה שקבלה קידושין מאחר בפני בעלה שצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון וכתבו הד"מ והב"ח דהא שייך חשש שמא יאמרו מחזיר גרושתו משנשאת וע"ז שאלני הרב החריף מוה' חיים צבי מיאניב הא מבואר בסי' מ"ד גבי חרש דכיון דאינו רק מדרבנן ל"ח שמא יאמרו וה"ה כאן כיון דאינו רק חשש דרבנן ל"ש שמא יאמרו דהא מה דצריכה גט משני אינו רק חשש דרבנן והשבתי דלק"מ דבאמת זה אינו ברור כיון דקבלה קידושין מאחר והעיזה פניה שייך חזקה אין אשה מעיזה והו"ל חשש תורה אבל אף אם נימא דאינו רק דרבנן מ"מ ל"ד דשם גוף קידושי חרש אינו רק דרבנן וכאן אם חיישינן משום חזקה דאין אשה מעיזה דשמא אמת הוא שגרשה שוב הו"ל מחזיר גרושתו מן התורה לאחר שנשאת ושפיר הקשו ובזה יש לישב גם מה שהקשה הח"מ על הב"ח שכתב דשויא אנפשא חד"א וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון וכתב הח"מ דא"כ גם משגירשה אסורה לראשון דאסורה לו לפי דבריה גם אחר הגט אם מחזירה וע"ז כתב דלק"מ דאין בידה לשויא על בעלה חד"א דמשועבדת לו וכמ"ש התוס' רי"ד בקידושין דף י"ג גבי מעשה דיהודית ולגבי עצמה צריכה גט ולפמ"ש א"ש דהכי קושית הח"מ דעכ"פ לפי דבריה נתגרשה ושייך החשש דשמא יאמרו מחזיר גרושתו משניסת דלפי דבריה הרי נתגרשה וניסת לאחר ודו"ק היטב. אחר כמה שנים מצאתי ברא"ה בבדק הבית בבית רביעי שער שני גבי הא דהקשה הרשב"א גבי פ"פ מצאתי דמתירין באשת ישראל מכח ס"ס אף דתרי ספיקי לאו מכח תערובות קאתי וכתב הרא"ה דכיון דספק הראשון מותר מן התורה דמוקמינן אחזקה וליכא רק איסורא דרבנן אין ראוי להאמינו על פיו ולאסרה עליו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן ומשמע מדבריו דלא שייך שויא אנפשא חד"א כל דליכא אלא איסורא דרבנן ומזה יש לפשוט ספיקו של השבות יעקב הנ"ל אבל אינו מוכרע מדבריו. והנה בפ' עשרים מא"ב כתב הרמב"ם בהלכה י"ג דמי שבא בזה"ז ואמר כהן אני אינו נאמן וכו' אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו ספק חללה וכן הוא בש"ע אהע"ז סי' ג' ס"א וכתב הח"מ ס"ק ג' דהיינו דוקא לענין שילקה אחר אבל הוא עצמו לוקה משום חללה כמו שלוקה בפעם ראשונה משום גרושה וראיתי כן תמהתי דהיאך שייך שילקה ע"פ עצמו וניהו דשויא אנפשא חד"א מ"מ ל"ש שילקה ורציתי לומר דלהפוסקים דשויא אנפשא חד"א מטעם נדר א"כ הוה כמו שנדר מהגרושה או מהזונה וחללה ולטמא למתים ולכך כשעבר לוקה אבל אין זה במשמע הלשון וגם להפוסקים דהוא מתורת נאמנות למה ילקה ע"פ עצמו דאין אדם נאמן על עצמו ללקות ולהרוג ע"פ עצמו ולכאורה רציתי לומר דכשם דהאיסור בע"א הוחזק ואח"כ לוקין ה"ה בדבר שנאמן בעצמו הרי כבר הוחזק האיסור אבל לפ"ז שוב היה צריך שהוחזק שלשים ימים כמבואר בש"ע אהע"ז סי' י"ט ס"ב אברא דלפע"ד היה נראה דע"כ לא בעי בחזקה שלשים יום רק בדבר שהאיסור בא ע"י מעשיו ואפשר להסיר המעשה כמו באיש ואשתו שבאו ואמרו זה בעלי וזו אשתי ויכול לגרשה ותוסר החזקה א"כ בעינן שלשים יום להחזיק המעשה אבל בהוחזק שזו אחותו או אביו או אמו דכל שהיא אחותו או אביו ואמו לעולם הם כך וא"א שתשתנה הדבר בזה לא בעינן שלשים יום דכל שנאמנים להחזיק עצמו שזו אחותו או שזה אביו א"כ אח"כ לוקין ע"ז ובזה הי' מדוקדק דבסי' י"ט ס"א לא מבואר כמה בעי שיעור החזקה ובס"ב לענין איש ואשתו ביאר החזקה ולפמ"ש א"ש דשם בעי שיוחזק דאל"כ לא יהיה חזקה גמורה דהוה חזקה שאפשר לסתור משא"כ הוחזק בשאר בשר דלעולם אי אפשר שישתנה שקרובו מצד עצמו לא ישתנה ובזה הי' מקום ליישב דברי זקני הב"ח ז"ל שהשיגו עליו אחרונים שם וכאשר ראיתי ברמב"ם פ"א מא"ב יראה דבהלכה כ' לא הוזכר כלל החזקה ורק בהלכה כ"א באיש ואשתו הזכיר החזקה כדאמרו בירושלמי ג"כ רק על איש ואשתו ולכך בהוחזקה נדה דודאי לא שייך שלשים יום מ"מ בעלה לוקה והיינו דנדה א"א שתסיר בגדי נדותה כ"ז שצריכה להיות נדה ולכך בהלכה כ"ב ג"כ לא כתב כמה משפט החזקה שלפ"ז במי שבא ואמר כהן אני דכל שהיה כהן א"א שלא יהיה כהן כ"א בחילל כהונתו אבל לא יצא מכהונתו לעולם שוב לוקה משום זונה וגרושה באמרי פיו דהא נאמן להחזיק עצמו דשויא אנפשא חד"א והוה כמו איסור דבע"א הוחזק שוב ראיתי במלמ"ל פ' עשרים הי"ג שם שהקשה על הרמב"ם דע"כ בהוחזק שלשים יום דאל"כ אין זו חזקה ואין אדם לוקה עפ"י עצמו ולפמ"ש א"ש דלא מיירי בהוחזק שלשים יום ולכך הוא בעצמו לוקה דשויא אנפשא חד"א אבל היא הנבעלת לו לא הוה (אלא) ספק חללה דלא אתחזיק ובזה מיושב גם מ"ש ה"ה דזרעו הוה ספק חלל ותמה המלמ"ל דאחר שכבר הוחזק ניהו דהאשה אינה לוקית ע"פ אבל זרעו למה לא הוחזק ולפמ"ש א"ש דמיירי דלא הוחזק שלשים יום והוא רק משום דשויא אנפשא חד"א מהימן על עצמו אבל אבניו אינו נאמן כדאמרו ביבמות מ"ז דנאמן על עצמו ולא על בניו ודו"ק: