שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן י״ב (ב׳)

והנראה בזה דהנה התוס' כתבו בביצה דף ל"ט דכל שהקדירה נתקנה במלח ותבלין הו"ל כמין במינו ע"ש וה"ה כאן כיון שנתן תבלין בתוך המצה הו"ל נתקן המצה עי"ז וחשיב כמין במינו דלא מבטל לי' לטעם מצה ואדרבא נתקן ונתבטל יותר ובזה מיושב היטב הסוגיא דמנחות שם דמה מדמה מין במינו דאזלינן בתר מבטל ובטל למין בשא"מ דנרגש הטעם המצה וראוי שיצא בי' וכבר הקשו שם התוס' ונדחקו ולפמ"ש א"ש דזה באמת קושית הש"ס דממנ"פ אם הוה כמין בשא"מ הרי ליכא טעם מצה וע"כ דמחשב למב"מ ע"י שנתקן המצה בשביל זה א"כ הא הו"ל מב"מ ואזלינן בתר מבטל ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דאמר בעלמא אי בתר בטל אזלינן הא אפשר לי' למצה שתהי' כתבלין לכי מעפשא וקשה הא כי מעפשא לא יהיה בו טעם מצה ואסור ולא יצא ידי חובת מצה וכבר כתבו התוס' במנחות לענין משקה סרוח דל"ש לומר לכי מסרחא לא יהי' שם משקה ע"ז ומכ"ש כאן דלא נקרא מצה כלל ולפמ"ש א"ש דבאמת הוה מין בשא"מ ורק דע"י התבלין נרגש הטעם ונתקן וחשיב עי"ז מין במינו ולענין שיהי' נקרא עי"ז מב"מ כל דכי מסרח הו"ל שוה לתבלין נקרא מב"מ אף דנפסד הטעם ועיין בר"ן בנדרים דף נ"ב באורך וצ"ע בזה עכ"פ הדברים נכונים וראיתי במ"א סי' תנ"ה ס"ק ז' שכתב דצריך לאכל שיהי' כזית מצה חוץ מבתבלין ולפע"ד לא נראה כן ומחוורתא כמ"ש ודו"ק אחר שכתבתי כל זאת נזכרתי מ"ש הט"ז באו"ח סי' תס"א ס"ק ב' וכ"כ בסי' תע"ה ס"ק ל"ט דאף דבלע מצה יצא ולא בעינן טעם מצה היינו דלא בעינן טעם מצה בפה אבל עכ"פ בעינן שיהיה בו טעם מצה בעצמותה ולכך אם בישל מצה לא יצא ולדבדיו הי' קצת סתירה למ"ש דבפה לא בעינן טעם מצה ובאמת בכ"ז דברי נכונים דבתבלה בקצח לא יצא דהרי אין בעצמותה טעם מצה וכמו כן בעשאה מן החיטים ומן האורז אבל דברי הט"ז תמוהים לפע"ד אף שכן נראה מהמ"א סי' תע"ה והפר"ח מ"מ תמוה טובא לפע"ד דא"כ למה אמר שלא לכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי דהמרור מבטל להמצה הא לא בעינן שיטעום טעם מצה בפה ואף אם נימא דעכ"פ לכתחלה בעינן טעם מצה בפה. ובזה הי' מקום להאריך בסוגיא דפסחים בהך דאין מצות מבטלות זא"ז ולישב הרבה קושיות אבל תמהני דהרי מדברי התוס' בזבחים משמע להיפך שהרי כתבו לחלק דחוזק המרירות הוא דמבטל לטעם מצה אבל בעשה מן החיטין ומן האורז לא מבטל האורז להמצה ולדברי הט"ז אפכא מסתברא דשם המצה בעצמותה מצה רק שבפה אינו מרגיש טעם וא"כ מהראוי הי' שלא לבטל אבל בעשאה מהחיטין והאורז דבעצמותה לא הוה מצה כראוי מהראוי הי' שיבטל וכן בתבלה בקצח וגם הר"ן בע"פ הקשה דאמאי בלע מצה יצא והא בולע מצה ומרור ביחד ומבטל המרור להמצה ואם איתא לדברי הט"ז אין התחלה לקושיא דהא בדיעבד כשכבר בלע המצה לא בעינן שירגיש טעם המצה בפה וכמו דיצא בגוף הבליעה גם המרור לא מבטל לי' להטעם וע"כ לפע"ד דברי הט"ז והאחרונים תמוהים לפע"ד. ובגוף קושיתו לפע"ד יש לישב דאף דבלע מצה יצא היינו דניהו דלא הי' טעם בפה אבל עכ"פ הנאת המעיים איכא ובמעיים אין מעורבין המצה והמרור וכמ"ש הר"ן שם משא"כ היכא דכורכן ביחד או שבישל למצה דאז אין טעם מצה כלל וז"ב ועיין חולין דף ק"ג שנחלקו ר"י ור"ל אי בעינן נהנה בגרונו או לא ולכ"ע אכילת מעי' הוא העיקר ע"ש וע"כ ממילא העיקר דכל שלא טעם טעם מצה לא יצא וכמו דאינו יוצא בבישול לשיטת רש"י דמשום דאינו מרגיש טעם מצה וכמו שנראה מדבריו בברכות דף ל"ח ובפסחים דף צ"ח ואף דמהתוס' שם משמע דהוא משום דהוה מצה עשירה וכ"כ רבינו יונה בברכות שם מ"מ שיטת רש"י הוא כן וגם הרשב"א בחידושי ברכות שם כתב דמטעם דבעינן טעם מצה אתינן עלה ולכך שפיר י"ל דגם התוס' בזבחים אזלי בהך שיטה ולכך בעינן שיאכל הרבה שיהי' בו שיעור כזית מצה נרגש הטעם ובזה מיושב היטב מה שהקשו בתוס' זבחים דף ע"ט בד"ה אמרו דמנ"ל דסבר מצות אין מבטלות דלמא הי' אוכל הרבה מכל אחד ואחד עד שיהי' נרגש כזית מכל אחד ובכה"ג אין מצות מבטלות לפע"ד ל"ק דבאמת אין בית הבליעה מחזיק יותר משני ביצים ועיין מ"א סי' תע"ה ואף לפי דברי התו"י ע"י הדחק יוכל לבלוע יותר אבל עכ"פ אינו מרגיש הטעם וכאן בעינן טעם מצה ומכ"ש טעם מרור דלכ"ע בעינן טעם מרור אף בפה וא"כ להלל דהי' צריך לאכול ביחד ולבלוע ביחד א"כ פשיטא דהי' מבטלין זא"ז וע"כ דהמצות אין מבטלות זא"ז ובזה הנה מקום אתי להאריך ולבאר הפלוגתא דהלל ורבנן אך מפני שכבר הארכתי בענין זה ובמק"א כתבתי ג"כ בזה ע"כ דברי מעטים והמשכיל יבין. ומן האמור תשובה למה שחידש ש"ב הגאון מליסא ז"ל דאסור שימלול המרור שהרי אמרו בברכות דבעינן טעם מרור וליכא אלמא דכל שנשתנה הברכה לא מקרי טעם מרור ובמלילה נשתנה טעם המרור ומלבד שהשיגו עליו כל האחרונים אף גם תמהני דא"כ במצה דבעינן ג"כ טעם מצה ואפ"ה יוצא בשרוי והרי בשרוי נשתנה הברכה שלפניה כמבואר סי' קס"ח סעיף י"א י"ב ועמג"א שם ואפ"ה יוצאין בשרוי וע"כ דעיקר תלוי באם נשתנה הטעם עי"ז ממה שהי' ועי"ז משתנה הברכה אבל במלילה דאינו רק מפיג קצת הטעם ולא מקרי נשתנה מטעם המרור ואדרבא נראה לפע"ד דכל שהוא בחזק המרירות החריפות של המרירות מבטל להמרירות שאינו מרגיש במרירות רק בהחריפות אבל כל שמוללו קצת מרגיש המרירות טפי וע"כ הנח להם לישראל. והנה בגוף דברי הרא"ש הנ"ל באיסורין מבטלין זא"ז אני תמה דלכאורה הדבר מפורש במשנה דערלה פ"ב משנה ט"ז חתיכה של קדשי קדשים של פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ור"ש מתיר לזרים ולכהנים ופירש הר"ש והרע"ב דמיירי דיש בחולין כדי לבטל הקדשי קדשים בפ"ע ושל פיגול ונותר בפ"ע וא"כ לכאורה אם נימא דאסורין אין מבטלין זא"ז א"כ שוב אין בחולין כדי לבטל שניהם ואמאי יהי' מותר לזרים לר"ש וקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז ואולי מה"ט פירש הרמב"ם שם בפירוש המשנה פירוש אחר וגם בחבורו פ"ו ממעשה הקרבנות הלכה י"ב והלכה י"ג ע"ש ולדבריו ל"ק ומיושב בזה קושית הכ"מ ועבתוסיו"ט שם ודו"ק היטב אבל באמת פשטת לשון המשנה מבואר כהרא"ש ודו"ק היטב. ולפע"ד הי' נראה דבר חדש בטעם דאיסורין מבטלין זא"ז דהנה לכאורה צ"ב לפ"מ שהשרישנו הפוסקים דהיתר שנתערב באיסור אין אומרים דנהפך כלו להיות איסור ועמ"ל ט"ז ממעילה שהאריך בזה ואני כתבתי על גליון הרמב"ם דכן משמע בר"ן בנדרים דף נ"ט דהיתר מבטל איסור אבל איסור אין מבטל היתר וכ"כ הר"ן ברי"ף בסוף ע"ז בשם הרמב"ן דלכך אמרו קמא קמא בטל ולפ"ז לכאורה איך שייך לומר דאיסורין יבטלו זא"ז והא היתר לא נהפך לאיסור משום דאיסור אינו מבטל וה"ה בזה איך האיסור מבטל ומה נ"מ שזה איסור וצ"ל דזה לא נתהפך להיות איסור רק שאדרבא עי"ז מבטלו לאיסור ולכך איסורין מבטלין זא"ז ונעשה כלו היתר ולפ"ז ל"ק ממ"ש הרמב"ם דשם לענין מלקות פשיטא דלא נעשה כלו כמו האיסור שילקה עי"ז וכמ"ש המלמ"ל פ"ז ממעילה ולכך שם אינו מבטל ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בענין דבעינן טעם מצה כדאמרו בברכות דבעי טעם מצה לכאורה קשה הא בלע מצה יצא אלמא דלא בעי טעם מצה אך באמת יש לחלק דשאני בלע מצה דבעצם המצה ראוי לכך אף שהוא לא טעם הטעם כיון דבעצמותה הוא מצה יצא אבל בנשתנה טעם המצה לא יצא אברא דלפ"ז צ"ב בהא דאמרו מצות אין מבטלות זא"ז והא אף שמבטל והיינו שמחמת חזק המרירות אינו טועם טעם מצה מ"מ הא בעצמותה ראויה היא ולא יגרע מאלו בלע מצה דיצא אך נראה דהדבר נכון דכל שנימא דבעי שיאכל המצה והמרור ביחד א"כ המרירות יבטל לטעם המצה ולעולם לא משכחת לה שיטעום טעם מצה והרי התורה הקפידה שיהיה טעם מצה ומידי דהוה על כל הראוי לבלילה דכל דלא משכחת לה שיהיה ראוי לבילה מעכב וה"ה בזה כל דבעי שיהי' ביחד שוב המצה נתבטל בהמרור וע"כ דמצות (אין) מבטלות זא"ז ושוב אינו מבטל אברא דלפ"ז יקשה בהא דאמר דלא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי דמרור דרבנן מבטל למצה דאורייתא ולמה יתבטל דאם א"צ לאכול המרור שוב הוה כטעם מצה אך נראה דכיון דבאמת לא טעם טעם מצה רק דכל שמצות אין מבטלות זא"ז א"כ בהכי הכשירה ולפ"ז כל שמרור בזה"ז דרבנן א"כ כל שרבנן חייבו שוב לא הוה הכשרה בכך דהתורה דאכשרה משום דהי' מצוה ולא מבטלות אבל רבנן לא יוכלו להכשיר מה דפסול מן התורה דלכתחלה בודאי בעי שיהי' טעם מצה בפיו ולפ"ז לרבנן דס"ל דיכול לאכול אף בזה בפ"ע וזה בפ"ע שוב מותר לאכול גם ביחד דעכ"פ ראוי לבילה מקרי דבעצמותו ראוי הוא וז"ב. ובזה יש לישב דברי הש"ס בע"פ שאמרו דלא נכרך אינש מצה ומרור בהדי הדדי וכו' דאמר ר"י חולקין עליו חביריו על הלל וכו' ופריך ר"א א"ה מאי אפילו אלא אמר ר"א ה"ק והתוס' נתקשו בזה הרבה קושיות ולפמ"ש א"ש דלהס"ד יצא רק באוכל בפ"ע א"כ פשיטא דאסור לאכול ביחד דהא מבטל לטעם מצה אבל לפי מה דמסיק דבין בשאוכל ביחד או בזאח"ז רשאי א"כ כל שראוי לבילה שוב אין הבילה מעכב וז"ב ודו"ק ומיושב בזה הרבה קושיות ודו"ק היטב: ובזה נראה לפע"ד הא דאמר ר"א בזבחים דף ע"ט כשם שמצות אין מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז ולכאורה צריך ביאור מה שייכות והתיחסות יש לזה עם זה ולפמ"ש י"ל דבאמת הא דמצות אין מבטלות זא"ז אף דהטעם אינו נרגש ובמצה בעי טעם מצה וע"כ צ"ל כיון דבעצם יש בו טעם מצה רק משום המרירות אינו מרגיש הטעם ולכך כיון שמצוה אחת הוא אינה מבטלת זא"ז כמו כן איסורין אין מבטלין זא"ז אף שבאמת רבה אחת על חברו מ"מ כל דאסורין הם בפ"ע. והנה לכאורה צ"ב הא דאמרו איסורין מבטלין זא"ז והרי לשיטת הרא"ש ביבש ביבש הא דבטיל הוא משום דנהפך האיסור להיות היתר וכאן לא שייך זאת וגדולה מזו כתב הכנה"ג דבעינן שיתבטל בהיתר ברור ולא בשני ספיקי היתר מכ"ש באיסורין אך לכאורה הי' נ"ל דבאמת כל שאוכל ח"ש ע"י תערובות ליכא איסור תורה א"כ כיון שאוכל פחות פחות מכשיעור וא"א שלא ירבה אחד על חברו וא"כ עכ"פ ח"ש ע"י תערובות הוא ואף דאח"כ כשאוכל כל הזית נתעורר האיסור הא ביבש לא אמרינן חוזר וניעור וח"ש ע"י תערובות מותר וא"כ נתבטל כל ח"ש שבה ע"י תערובות ועיין בכו"פ סי' ק"ט ס"ק ד'. אמנם אחר העיון נראה דבשלמא יבש ביבש איסור בהיתר ל"ש חוזר וניעור כל שנתבטל אבל כאן הרי הם שלשה איסורים רק שכל אחת נתבטל בשנים ואינו מרגיש הטעם ולענין טעם שוב אמרינן חוזר וניעור וזה נראה הסברא דאיסורין אין מבטלין ומ"ד דמבטלין אמרינן דש"מ דנ"ט ברוב לאו דאורייתא וא"כ כל שלא אכפת לן בנ"ט שוב ח"ש ע"י תערובות מקרי ובזה נראה לפע"ד לישב הא דהקשה מעשה עיסה דחייבת בחלה והקשו התוס' מכל טעם דעיקר הוה מצי למפרך ולפמ"ש א"ש דכל טעם כעיקר היינו ע"י בישול דהו"ל לח בלח אבל ביבש לא שייך חוזר וניעור ולכך פריך מעשה עיסה דחייב משעת גלגול וקמח בקמח לא מקרי לח בלח וע"ז משני מדרבנן וע"ז פריך מהא דיוצא י"ח בפסח והיינו דבמצה דבעי טעם מצה ע"כ דלא נתבטל כלל וזה שחלקו התוס' בין אוכל כזית בצמצום לאוכל הרבה הוא דוקא לענין מצה ולכך פריך הש"ס מהך דתבלה בקצח דדוקא במצה הוא דבעי טעם מצה וכל שנתבטלה לא הוה טעם מצה לגמרי וכמ"ש למעלה ובמ"ש יש לישב הא דפסק הרא"ש והטור דאיסורין מבטלין זא"ז והרי קי"ל דאיסורין אין מבטלין ולפמ"ש א"ש דבשלמא בהך דפיגול ונותר דאכל כל זית איסור א"כ שייך חוזר וניעור אף ביבש ביבש ושפיר אין מבטלין זה את זה אבל ברא"ש וטור מיירי רק לענין התערובות ואותן שני זיתים מסיר מהן רק שלא יחסר הטעם וא"כ כל שבטלו זא"ז עכ"פ אין כאן טעם מורגש ומותר ודו"ק היטב כי הם דברים עמוקים וקצרתי: