שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן י״ב

ע"ד מה שהבאתי קושית הב"ה ביו"ד סי' צ"ח ס"ט במה שפוסקין דאיסורין מבטלין זא"ז הא כיון דקי"ל דמצות אינן מבטלות זא"ז כך איסורין אין מבטלין כדאמרו בזבחים דף ע"ט ועיין בחק יעקב סי' תע"ה ובפר"ח וכו"פ סי' צ"ח שם ולפענ"ד נראה דבאמת צ"ב היאך תלוי איסורין במצות ומה שייכות זה לזה והנראה ע"פ מ"ש הר"ן בנדרים דף נ"ג ע"ב דבהיתר בהיתר אף בשא"מ הו"ל דבר שיל"מ כגון במים ומלח משום דעכ"פ באיכות שוים הם ולפ"ז ה"ה מצות אין מבטלות זא"ז כיון דבאיכות הם היתר בהיתר ושתיהן מצות לכך אין בטלות והנה הר"ן חידש בדף נ"ט שם דבאיסור באיסור ג"כ הו"ל מב"מ דשוים באיסור ולפ"ז שפיר ס"ל לר"א דכשם דמצות אין בטילות כך אין איסורין מבטלות זה את זה אף במבא"מ דעכ"פ שוים באיכותם ובזה י"ל מה דנפקא להו לרבנן דאין עולין מבטלין זא"ז מדם הפר ודם השעיר כדאמרו במנחות כ"ב והקשו בתוס' שם ת"ל דמצות אין מבטלות זא"ז ולפמ"ש א"ש דגם טעמייהו דרבנן דעולין אין מבטלין משום דהם היתר בהיתר רק דחלוקות במצותן ולכך אין מבטלות זא"ז ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דזה דוקא באיסורין שבטלין ברוב וכעין דמיירי ר"ל בפיגול ונותר וטמא דע"ז פליג ר"א אבל באיסורין שבטלים בששים א"כ מה הועיל מה דאיסורין אין מבטלין זא"ז הא כל איסור בפ"ע בטל בששים ואמרינן סליק את מינו כמו שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו וכמו דפסק הרשב"א וכן קי"ל בסי' צ"ח וכדאמרו לר"י בחולין דף ק' ודו"ק כי קצרתי כדרך שמקצרין במועד ועיין בדגול מרבבה בסי' צ"ח שם שהאריך דהך פסק דהש"ע סותר למ"ש הרמב"ם דאיסורין אין מבטלין זא"ז ולפמ"ש א"ש ועכו"פ שם. והנה לכאורה י"ל האיך איסורין מבטלין זא"ז הא כיון דכ"ז שלא נתערבו הו"ל כל חד וחד איסור בפ"ע ועיקר הביטול הוא ע"י תערובות וא"כ הו"ל בא לעולם בתערובות דבכה"ג לא מועיל ביטול וכמ"ש המרדכי בהך דיבמה שרקקה דם דל"ש ביטול דבא לעולם ע"י תערובות וה"ה בזה דבפ"ע בודאי אסורין וא"כ הביטול בא ע"י תערובות ואיך מועיל הביטול והנרא' בזה דכיון דאיסורין מבטלין זא"ז והיינו דס"ל דכל איסור לנגד חברו מקרי היתר שאינו אותו איסור וא"כ שוב לא בא לעולם ע"י תערובות דהי' ניכר בפ"ע דאף דהי' אסור מחמת פיגול אבל עכ"פ בערך נותר הי' נקרא היתר דאינו נותר וא"כ שפיר דייק דאיסורין מבטלין זא"ז וז"ב ובזה מיושב קושית הב"ה הנ"ל דלפי מה שחידש בנו"ב מהד"ת חלק יו"ד לישב קושית המלמ"ל פ"א מטומאת משכב ומושב על המרדכי וחילק דהיכא דיש ששים גם המרדכי מודה דבטל ולא שייך ביאתו לעולם ע"י תערובות והמרדכי לא אמר רק ברוב גרידא דאז ל"ש ביטול אבל בס' דאין כאן טעם כלל ע"ש ולפ"ז יש לומר ניהו דאיסורין אין מבטלין זא"ז היינו במקום דסגי ברוב כגון יבש ביבש והיינו משום דס"ל דכיון דנאסר מתחלה והביטול בא בתערובות ל"ש ביטול וזה דתלוי במצות אין מבטלות זא"ז דהוא ג"כ מטעם זה דל"ש ביטול ע"י התערובות אבל בש"ע דמיירי בששים רק שחלב ודם מצטרפין לבטל בזה שפיר בטיל וז"ב איברא דגוף דברי הנו"ב תמוהין כמו שרמז דודי הגאון ז"ל בישועת יעקב סי' י"ד בזה דניהו דהוה ששים היינו הטעם אבל כמות האיסור צריכין לבא לטעם דברובא בטיל והארכתי בזה במק"א אבל לפע"ד נראה דכל שנתבטל הטעם לא אכפת לן בכמות האיסור דהכמות כל שאין הטעם נרגש הוה כעפרא דעלמא וז"ב לדעתי ועיין בשו"ת הרשב"א סי' ער"ג שדחה דברי השואל שכתב דאתחזיק איסורא וכתב דא"כ בששים נמי והדבר תמוה דשאני ששים שנתבטל הטעם ולא אתחזיק כעת איסור משא"כ ברוב דעכ"פ האיסור ישנו במציאות ובפרט לשיטת הרשב"א דלא ס"ל דנהפך האיסור להיות היתר ומזה משמע כמ"ש דודי ז"ל דגם בששים צריכין לבא לביטול ברוב לענין כמות האיסור ודו"ק ועיין כו"פ סי' צ"ח בסופו שהאריך בדברי הרמב"ם פי"ח מפהמ"ק והנה מ"ש שם דלאו דוקא נקט הרמב"ם פיגול ונותר שהרי פיגול ונותר אף מצטרפין ומכ"ש שאין מבטלין במחכ"ת א"כ הי' לו להקשות על ר"ל בעצמו וכבר הרגישו בזה בתוס' בזבחים דף ע"ח שם ע"ש מ"ש בזה ג' תירוצים ודו"ק. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו שם בזבחים עשה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח וקשה למה יוצא בו בפסח לשם מצה הא אמרו בברכות דף ל"ח דלענין מצה לא יוצא בשלוק ע"כ לא אמר ר"י רק לענין מצה דטעם מצה בעינן וליכא והיינו דבעינן טעם מצה שלא נשתנה מכמות שהיתה ולפ"ז כיון דיש בה מאורז הרי נשתנה טעם המצה מכאשר הי' דמצה מחמשת המינים בלבד בעינן וכאן נתערב בה אורז ג"כ וליכא טעם מצה ובשלמא בהא דסבר הלל דלכריך אינש מצה ומרור בהדי הדדי דס"ל דאין מצות מבטלות זא"ז אף דליכא טעם מצה ולא טעם מרור ונשתנה הטעם צ"ל דכיון דהוא ס"ל דהמצוה הי' כך דכתיב יאכלוהו והיינו ביחד וא"כ הו"ל מצותו בכך ובאמת לדידן לכך המצות מבטלות זא"ז דאנן בעינן טעם מצה וטעם מרור כאשר הי' שלא נשתנה ובזה יש לישב סוגית הש"ס בפסחים דף קט"ו ולישב הרבה קושיות בסוגיא דמצות אין מבטלות ועיין בר"ן באלפסי שם גבי בלע מצה יצא בלע מצה ומרור לא יצא דכפי הנראה סבר דלכך לא יצא במצה ומרור ביחד משום דליכא טעם מצה ונשתנה הטעם בשביל חוזק המרירות ולפ"ז ה"ה כאן קשה אך באמת התוס' הקשו דאיך יצא הא אמרו דלא לכרוך אינש מצה ומרור וכתבו לישב בד"ה אלא דש"ה בשביל חזק המרירות אבל אורז לא מבטל טעם הדגן ועוד דהתם באוכל כזית מצה דכי מבטל לי' מרור ליכא כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי ע"ש הרי שהרגישו בזה וישבו בטוב דכל שאוכל הרבה נרגש טעם מצה בכזית עכ"פ וא"כ ממילא איכא טעם מצה כאשר הי' בלי שינוי ובזה מיושב היטב מה דהקשה שארי הגאון במק"ח סי' תנ"ה דלפי דברי התוס' דבכזית מצה ליכא טעם דהאורז מבטל להטעם דא"כ היכא לקי על כזית בכא"פ הא ליכא טעם כזית ע"ש שהאריך ונדחק והניח דברי המ"א בתימה ולפמ"ש א"ש דבאמת בכל איסורין דעכ"פ נרגש טעם האיסור ורק שנשתנה הטעם ע"י התערובות בזה שפיר לקי כל שיש כזית בכא"פ אבל במצה דבעינן טעם מצה שלא נשתנה שפיר בעינן שיאכל הרבה שיהי' שיעור כזית שלא נשתנה וז"ב כשמש ודו"ק. אברא דלפ"ז יקשה בהא דאמרו במנחות דף כ"ג תבלה בקצח וכו' כשרה קס"ד דאפיש לה תבלין טפי ממצה וקשה אף דנימא דיש בה יותר מכזית ואוכל הרבה זה דוקא כשאוכל המצה והמרור שאינם נאפים ביחד בזה כל שאוכל הרבה נרגש מצה בכזית ואיכא טעם מצה אבל כל שנאפה מצה עם תבלין הרי נשתנה המצה ע"י התבלין וליכא טעם מצה ועיין בפסחים דף קט"ו ד"ה את שהקשו דהבשמים מבטלים טעם המצה וכתבו דליכא רק דבר מועט והדבר תמוה דמלבד דיקשה מה יענו להא דקס"ד דאפיש בתבלין אף גם דאכתי ליכא טעם מצה וכמ"ש: