שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ג׳ סימן א׳ (ט״ז)

והנה הרדב"ז הובא בגט פשוט סי' קכ"ה ס"ק ע"ט כתב ראיה דאף במקום קרוב ושיירות מצויות ג"כ חשוב מקום עיגון מהא דאמרו לתרווייהו בין לרבה ובין לרבא דמשום עיגונא הקלו בה רבנן הרי דאף לרבה כל ממדינה למדינה אפילו באותה מדינה ולהרשב"ג אפילו מהגמוניא להגמוניא צריך שיאמר בפ"נ ובפנ"ח ומשום עיגונא סגי בהכי אלמא דאף במקום קרוב שייך למיחש משום עגונה וגדולה מזו דעת ר"ת דבזה"ז בכ"מ צריך לומר בפ"נ ובפנ"ח דניידי כבני מחוזא וכתב הג"פ לדחות דכל מה דמצריך בפנ"ח הוא משום דאין עדים מצויין לקיימו וא"כ אם נחמור דלא חשיב מקום עיגון א"כ שוב הוה עדים מצויים לקיימו ושוב א"צ שיאמר בפנ"ח ובבית מאיר שם סעיף ו' דחה דברי הג"פ ואני מוסיף דאכתי קשה לרבה דס"ל משום לשמה דלדידיה אף שיש עדים על הקיום מ"מ צ"ל בפנ"ח משום לשמה וא"כ קשה קושיתו והרדב"ז ביאר בהדיא דעיקר קושיתו לרבה ע"ש והב"מ נדחק ג"כ בזה ולפענ"ד יש ליישב קושית הרדב"ז בפשיטות דבאמת מה"ת א"צ לומר בפנ"ח בין לרבה ובין לרבא ורבנן הוא דאצריך וא"כ הם אמרו והם אמרו דלא נחמיר במקום עיגון וא"כ כל שהאמינו לשליח ל"ש לומר דבמקום שאין עיגון לא האמינו דא"כ נתן דבריו לשיעורים וגם ממנ"פ אם נתנו נאמנות להשליח למה במקום שאין עיגון לא יאמינו לו ממנ"פ אם האמינו להשליח מה הפסיד אותו השליח שממקום קרוב לא יאמינו לו ובזה מדוקדק לשון חז"ל שאמרו משום עיגונא אקילו רבנן ולא אמרו במקום עיגון משום דמקום עיגון משמע שהיא כעת מקום עיגון בזה היא דהקלו אבל חז"ל האמינו בכל מקום דמשום עיגונא הקילו וא"כ בכ"מ האמינו להשליח ובפרט כיון דהחשש אינו רק דרבנן בדרבנן המנוהו וכל שהאמינו שוב נשאר על ד"ת ונמצא נאמן בכל מקום וז"ב ורק מה שהאמינו היה בשביל עגונא ובלא"ה יש לומר דבר חדש דהנה הב"ש סי' קמ"ב הקשה לשיטת רבינו אביגדור א"כ למה באתי הבעל ומערער האמינו להשליח והא בזה הוה הקיום דאורייתא וכבר כתבתי בזה לעיל וכעת נראה דהנה במה דאמרו ורבנן הוא דאצריך כתבו הקדמונים דתקנה שהוא על כל העולם ובעולם יש מיעוט ג"כ א"כ חיישינן ותקנו תקנה כוללת אף להמיעוט וכן לפמ"ש הפ"י דרבנן אצריך משום דהוה סמוך מיעוטא לחזקה ולפ"ז הרי נודע מ"ש התוס' בבכורות דף כ' ד"ה ואבע"א דכל שאנו דנין על אדם זה שהוא רשע לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה דבשביל זה לא נחזיק אדם בחזקת רשע ע"ש וביאור הדברים הוא לפע"ד דבאמת תקנה של כל העולם ובעולם יש מיעוט ג"כ ל"ש לומר דלא מחזקינן אינש ברשע דהא יש רשעים בעולם אבל על אדם פרטי ל"ש להחזיקו ברשע וכמ"ש התוס' בשבועות דף מ"ו והש"ך בחו"מ סי' קל"ו ולכך ניהו דתקנו רבנן לעשר אבל מ"מ לא שייך סמוך מיעוטא לחזקה ולחוש מה"ת שלא עישר שא"כ גם על הפרט אנו דנים דאסור מה"ת ולפ"ז כאן בשלמא מה דתקנו שיאמר השליח בפ"נ הוא בשביל חשש מיעוטא שיש על כל העולם אבל כל שבא השליח ואמר בפנ"ח א"כ הוא מעיד על אנשים פרטים איך שייך לומר דלא נאמין ולחוש למיעוטא הא על אדם פרטי לא חיישינן להחזיק אותם ברשעים ולפ"ז כיון דכבר תקנו חז"ל שיאמר בפנ"ח וא"כ הוצרכו להאמין דאל"כ שוב לא הועילו בתקנתם כל שלא נאמין לו אף במקום עיגון וא"כ כיון דבמקום עיגון הוצרכו להאמין א"כ אף שלא במקום עגון נאמן כיון דמעיד על פרטים ועל הפרט לא מחזקינן באינו גמיר או רשע שמזייף וא"כ שוב נאמן ומעתה גם כשבא הבעל ויערער אינו נאמן ובאמת על הפרט לא דנין ובודאי לא רשיעי הב"ד והשליח שיזייפו רק דמ"מ לגבי עצמו לא אזלינן בתר רובא בד"מ אבל בגט דהוא איסור שפיר אזלינן בתר רובא וז"ב כשמש ודוק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל. ובקושית הפ"י הנ"ל דבעבד דזכות הוא לו והו"ל כש"ק ולמה צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ לפע"ד נראה כעת דבר חדש דהנה בטעם דש"ק א"צ שיאמר בפנ"ח משום דלא יבא הבעל לערער כל שמגרשה תיכף וער"ן ופ"י וביאור הדבר דהרי בגיטין תכ"ד לאו כדיבור דמי ביאר הר"ן בנדרים דף פ"ז כיון דחמירי כולי האי אדם עושה אותו בהסכמה גמורה ולפ"ז בש"ק דא"י לחזור בו א"כ עושה אותו בהסכמה גמורה ול"ח שמא יבא לערער בשקר אבל שליח הולכה דיכול לחזור בו שוב גם הוא לא הסכים בלבו כ"כ דסבר אי לא ארצה אח"כ אוכל לחזור כל עוד שלא בא לידה ושוב חיישינן שמא יבא ויערער בשקר ולפ"ז זהו בגירושין אבל שטר שחרור יוכל להיות דלא עשה בהסכמה גמורה ותדע דאטו בגט שחרור לא יוכל לחזור תכ"ד ושוב חיישינן שמא יבא לערער כנלפע"ד ודוק.