שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן צ״ט (ג׳)

עוד אמרתי שם במה שאחד מהקרובים הוציא על צדקה בעת חליו סך רב וטען השני שאינו מאמינו ואמרתי דהדבר דומה למ"ש ברמ"א בסי' ק"ח ס"א לענין רפואות דאם ידוע שלא נפרע מוציאין דברשות קא עביד ע"ש ומקורו בשו"ת הרא"ש כלל פ"ה סי' ב' שכתב בהדיא דדרך הקרובים להוציא על רפואות וא"כ מכ"ש בצדקה דצדקה תציל ממות ובזכות זה יכול לחיות ומה"ט הוה ספיקא דדינא לענין צדקה אם עמד אם יכול לחזור דמסתמא גמר ויהיב לאלתר כדי שיחיה וא"כ ה"ה בזה דהוציאו ברשות ומחוייבין לקבל כל שיברר שלא נפרע או שידוע שלא נפרע ואף דהיורש השני טען שכבר נחלה פעם אחת וכשחזר לבוריו אמר שלא יהי' צריכים להוציא כ"כ על צדקה פשיטא דלא מהימן דמסתמא ניחא לי' לאינש בצדקה והרי קי"ל דמי שנשתטה כופין על צדקה דמסתמא ניחא ליה ועיין בכתובו' דף מ"ח ובפרט כאן בעת הלז שראה שכלו ימיו כמו שאמר בצוואתו כמה פעמים פשיטא דניחא ליה והרי לענין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אמרו הנ"מ בחייו אבל לא לפני מותו דאורחא רחיקתא וזוודא קלילן כמו שאמר מר עוקבא ומכ"ש אנן יתמי דיתמי ואף כי שלא הניח בן ובת בפבור הזכיר שמו רק יורשים האחרים פשיטא דניחא ליה ועכ"פ כיון שהי' צריך לברר שלא נפרע והי' לו כמה שבועות עשינו פשרה.