שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן צ״ח (ג׳)

והנה ראיתי באבני מילואים סי' א' שכתב על המלמ"ל שהאריך האיך מצינו שעכו"ם חייב לקיים דבורו באזהרה דלא יחל ומוצא שפתיך תשמור אינו רק לגבי ישראל ולא לעכו"ם וע"ז כתב דודאי בב"נ ליכא משום בל יחל ולא משום מוצא שפתיך תשמור רק דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמו מסירה להדיוט ואם נדרו להביא קרבן הו"ל חוב גמור וגובין מן משועבדים למ"ד ש"ד ודוקא אמירה לעני הוא דלית ביה משום קנין ומשום מוצא שפתיך תשמור ואינו אלא לישראל אבל לגבוה אית ביה משום קנין ואפילו בב"נ מחויב חיוב גמור וככתובה בשטר ע"ש שכתב שזה פשוט ומה דפשיטא ליה למר אני אומר דהדבר פשוט להיפך ובאמת אי אמירה לגבוה הוה כקנין גמור וכמסירה ממש או לא כמה קולמסים נשתברו בזה ועיין במח"א הלכות צדקה סי' ד' ובכמה מקומות וגם אני הארכתי בזה בחבורי יד שאול סי' רנ"ח אך עיקרו של דברים אף אם נימא דהוה כקנין ממש היסוד הוא משום דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא הצריכה תורה קנין וא"כ הדיבור בעצמו הוא קנין והוה כמסירה והדבר מבואר ברשב"ם בב"ב קל"ג וברא"ש נדרים בפירושו בסוגיא דבר פדא וא"כ ממילא יפה כתב המלמ"ל דלא יחל ומוצא שפתיך תשמור אינו רק בישראל ומנ"ל בב"נ וז"ב ובזה נראה הטעם של הרמב"ם דבהקדש תכ"ד ל"מ חזרה ולא נודע טעמו ולפמ"ש א"ש דבמקום דהדיבור לבד אינו עושה רושם עד שיעשה קנין בזה אמרינן דיכול לחזור בו תכ"ד דהדיבור בעצמותו שאמר אינו כלום ולכך גם המעשה שעושה בתכ"ד כיון דצריך אמירה דידיה לגלות על המעשה והדיבור בעצמותו אינו עושה רושם לכך יכול לחזור אבל לגבוה דהדיבור לבד עושה רושם כמ"ש מוצא שפתיך תשמור והרי מ"מ הוציא כן בפיו וליתא בחזרה ובזה אני אומר דבר נחמד לישב קושית הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה שהקשה על הרמב"ם דנעלם ממנו שבב"ק דף ע"ג מחלק בין תכ"ד קטן לגדול הרי דאף בהקדש מועיל חזרה תכ"ד ולפמ"ש יש לישב דהנה בקדו' עצמ' דודאי ל"מ חזרה בקידושין מבואר בכ"מ פ"ו מאישות דדוקא בבא לחזור ממה שגמר בלבו והוציא בפיו הוא דל"מ אבל אם מעיקרא כשאמר בפיו היה דעתו לסיים ולומר ע"מ כך מועיל ע"ש ועיין מח"א הלכות צדקה סי' ח' ולפ"ז ה"ה בהקדש דוקא אם רוצה לחזור הוא דל"מ אבל כל שמתחלה כוון לכך מועיל ולפמ"ש יש בו טעם ג"כ דכל הטעם הוא משום מוצא שפתיך תשמור והרי הוציא בפיו ולפ"ז כל שמתחלה כשהוציא בפיו היה דעתו גם הסיום פשיטא דל"ש מוצא שפתיך תשמור ולפ"ז זהו שאמר ר"י אם לכך נתכוין מתחלה הואיל וא"א לקרות ב' שמות כאחד דבריו קיימים והיינו כמ"ש דל"ש בזה מוצא שפתיך תשמור דבאמת ע"ד זה הוציא בפיו רק שלא היה אפשר להוציא בפיו שני דברים כאחד ואם נמלך ל"מ וע"ז פריך נמלך פשיטא ומשני נמלך תכ"ד והיינו דה"א כיון דנמלך תכ"ד א"כ הוה כאלו הי' בתחלה מוצא שפתיו גם ע"ז וע"ז קמ"ל ומעתה שפיר פריך הש"ס דאם נימא דנמלך תכ"ד הוה כמפרש לבד הרי הוה כאלו מתחלה נתכוין לכך ודוקא חזרה גמורה דהיינו שאינו רוצה להקדיש כלל זה ל"מ תכ"ד דהרי הוציא בשפתיו וא"א לחזור אבל נמלך תכ"ד דהוה כמפרש וא"כ ס"ד דיועיל וע"ז מחלק בין תכ"ד קטן לגדול ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל. והנה במ"ש למעלה אם יכול לחזור בחוליו הנה בהרא"ש מבואר בהדיא בגיטין דף ע"ב גבי אם עמד חוזר דיכול לחזור בחוליו שהרי הקשה אם נימא דצריך שיאמר אני חוזר א"כ למה לי עמד אפילו בלא עמד חוזר ואם נימא דבחוליו א"י לחזור א"כ צריך לומר עמד דבלא עמד א"י לחזור וע"כ דגם בחוליו יכול לחזור מיהו י"ל דבעמד חוזר אף בסתם שלא אמר דבר אבל בחוליו בעינן שיחזור בו בפירוש ובזה יש לישב הרבה קושיות ולא נפניתי כעת ודו"ק.