שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן צ״ו (ב׳)

והנה המ"א כתב דקי"ל כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה וכ"כ בס"ס תרצ"ו ובאמת לא ידעתי מהיכן משמע ליה זאת ואדרבא הלכה כרב באיסורי וע"כ מהראוי לפסוק כטעמיה דרב ובפרט דטעמיה דרב הוא דרשה גמורה ושמחת בחגך ולא באשתך וע"ז כתבו התוס' בכתובות דדרשה גמורה היא ולא על אין מערבין שמחה בשמחה דל"מ אם נלמד מקרא דשלמה אינו רק סמך בעלמא וגם מיעקב מלבד דאין למדין דבר מקודם מ"ת והארכתי בזה בתשובה אחרת אף גם דעכ"פ אינו רק סמך בעלמא דאין עושין מצות חבילות חבילות ולפ"ז נראה לי ברור דאם היא נדה לא שייך טעמיה דרב ויהי' מותר כשלא יעשה סעודה ובזה נראה לפע"ד דלכך מחזיר גרושתו מן הנשואין מותר משום דאינו שמחה לו כ"כ והחיבת ביאה לא שייך כל כך שכבר הכירה וא"כ שוב לא שייך לרב האיסור כ"כ אך הטור באהע"ז סי' ס"ד כתב טעמי' דשמואל לאו משום פ"ו ועיין ברשב"א שהובא ביתה יוסף סי' תקמ"ג שם מבואר גם כן דעיקר הקפידא הוא בשביל הנישואין והסעודה אינו רק טפל לבד להנשואין יע"ש וזה כדברי ועיין מהרש"א בכתובות שם דכתב דנישואין בלי סעודה אינו רק דרבנן אבל לפע"ד לרב עיקר הקפידא על הנשואין וסעודה אינו רק טפלה וכמ"ש ובזה יש לומר הא דכתב הרמב"ם פ"י מאישות דיש לאדם לישא נשים רבות כלפע"ד כיון דעושה לכל אחת ואחת שבעת ימי המשתה שוב יוכל לישא כל אחת ובלבד שלא יבעול רק כל אחת בימי המשתה שלה דבזה לא שייך לא טעמיה דרב ולא טעמיה דשמואל ובזה מיושב מה שהקשה במקנה בהל' קידושין סי' ס"ב מיעקב דכתיב מלא שבוע זאת ולא נשא רחל עד אחר כלות שבעת ימי המשתה ולפמ"ש א"ש דהא קודם מ"ת הי' להם דין ב"נ ורק בעולת בעל יש להם וא"כ לא היה רשאי לישא דקידושין לא הי' רק בביאה וזה אסור משא"כ לדידן יכול לישא ויבעול כל אחת בזמן משתה שלה ודו"ק ועיין בבית מאיר שם ומצאתי שהרגיש גם כן בדברי הרמב"ם שכתב שתי הטעמים של רב ושמואל ולפע"ד מחוורתא כמ"ש וע"כ נראה לפע"ד דאם היא נדה ואינו עושה סעודה לא אכפת לן כנלפע"ד ועדיין צ"ע עוד נראה לי להעמיק בדבר דהנה לכאורה צריך ביאור הא דאמר רב ושמחת בחגך ולא באשתך וקשה מידי בלבד כתיב וכעין דמקשה בפסחים ל"ו דבשלמא לשמואל דס"ל דאין מערבין שמחה בשמחה אם כן כל דמערב שמחה בשמחה אינו שמח בחגו אבל לרב דמדייק ליה מקרא דושמחת בחגך ולא באשתך אטו בלבד כתיב ויכול לשמוח בחגו ובאשתו ג"כ אמנם נראה דכמו דאמרו ביומא דף וא"ו דמפרישין אותו מביתו דחיישינן דלמא יבא עליה וימצאנה נדה ותטמא את בועלה ומשמע שם דאף שלא בשעת ווסתה חיישינן ואף מה"ת או מהלמ"מ לכל מר כדאית ליה ואם כן הוא הדין כאן חיישינן שמא יבא עלי' ותמצא נדה ותטמא אותו ולא יוכל להקריב קרבנותיו ולא יוכל לבא לבהמ"ק דהוא טמא ואף לרבנן דר"ע ה"מ באחר אחר ולא באותיום כדאמרו ביומא שם ואם כן שפיר חיישינן שיתבטל שמחת הרגל מכל וכל דטמא אינו משלח קרבנותיו ואם כן שפיר אמר ושמחת בחגך ולא באשתך ובזה יש ליישב מה שהוצרך הרמב"ם ז"ל להרכיב טעמי' דרב וטעמי' דשמואל ביחד משום דבאמת מה דדייקו התוס' ושמחת בחגך הוא מה"ת כדאמר בחגיגה דף ח' הנה אמת נכון הדבר דבזמן שיש מקדש ונוהג דיני טומאה שפיר שייך הך דרשה מה"ת אבל בזה"ז דאין לנו קרבנות וכלנו טמאים אף דמצוה לטהר ברגל אבל לא נאסר לשמש ברגל בשביל זה וא"כ שוב לא שייך החשש דנשיאת נשים ולכך הוצרך להרכיב טעמי' דשמואל דאין מערבין דומיא למ"ש הרא"ש בסוגיא דב"א דהמשיכו התקנה אף בזה"ז וזה דבר חדש ולפ"ז בזה"ז ליכא חשש תורה ובזה עמדתי על לשון התוס' בכתובות שכתבו דאין נושאין נשים בחוה"מ משום ושמחת בחגך ולא באשתך דאין מערבין שמחה בשמחה וזו דרשה דאורייתא ועמדתי לעיל דהרכיבו שני הטעמים יחדיו ולפמ"ש י"ל דבאמת טעמיה דרב בזמן שבהמ"ק קיים היה נכון אבל בזמן דליכא מקדש הוה טעם משום דאין מערבין שמחה בשמחה ובזה י"ל קושית התוס' דשם בקטנה או נערה ובבתולה שלא ראתה כל ימיה ליכא חשש כ"כ שמא תראה דתלינן דכל הדמים מחמת הבתולים כר"א דקי"ל כוותיה ולכך התוס' הרכיב מטעם דשמואל דאין מערבין שמחה בשמחה ועכ"פ בזה"ז אין כאן איסור תורה והנה הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה לפמ"ש התוס' דהטעם משום דאין לבו פנוי למצוה אחת הנה נפלנו ברבוותא ואמת שהראב"ד סובר בפ"ז מפרה ה"ג דטעם דמלאכה דפוסל הוא בשביל היסח הדעת וביאר הטעם משום דאי אפשר לאדם שיכוין לשני דברים כאחת ע"ש ולפ"ז להרמב"ם דחולק שם ע"ז א"כ אינו רק חשש דרבנן בעלמא כמו דאין עושין מצות חבילות חבילות ולכך כתב הרמב"ם טעם דרב וממילא טעמי' דשמואל מהני לצירוף כיון דהקפידה התורה שישמח בחגו ולא באשתו אף דלא כתיב לבד מכל מקום משום דאין מערבין שמחה בשמחה יוכל להיות שישמח רק באשתו ולא בחגו ודו"ק היטב ולפ"ז נראה לפע"ד דאינו רק איסור דרבנן ומכ"ש כשהוא בלי סעודה ובפרט אם פרסה נדה וכמ"ש ודו"ק היטב.