שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן א׳ (ג׳)

והנה בהא דאמרו בערובין שם במצות צ"כ פליגי דת"ק סבר מצות אצ"כ ור"ג ס"ל מצות צ"כ והקשה בטורי אבן בר"ה דף כ"ח דאם נימא כשיטת הרשב"ם דאף למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ במתכוין שלא לצאת ודאי לא יצא א"כ גם לת"ק ילבוש ב' זוג ויתכוין בהדיא שלא לצאת ולא יעבור על ב"ת דאם אינו מתכוין לצאת גם ב"ת לא שייך ע"ש שנתעצם בראיה זו ולפע"ד נראה דהנה רבינו יונה תירץ על הקושיא מפתח בדחמרא וסיים בדשכרא דבאמת מצוה התלוי במעשה המעשה עומד במקום כוונה אבל במצוה התלוי בדיבור כל שלא כוון לא יצא ובזה מצות צריכות כוונה והרשב"ם לא ניחא ליה בזה דלמ"ד מצות אצ"כ אף במה שתלוי בדיבור לבד כל דמדבר בפי' אף אם לבו לא נכון עמו מ"מ הדיבור בעצמו עושה רושם ויוצא בזה אבל בזה שעושה מעשה בזה ס"ל להרשב"ם דאף אם מתכוין שלא לצאת מ"מ המעשה בעצמותה טובה ודל מהכא הכוונה שלו והמעשה נעשה מעצמו וא"כ שם דעשה מעשה ודאי סגי בזה אף שנתכוין שלא לצאת מ"מ הענין בעצמו עושה רושם ושפיר אמרו דלת"ק סגי בזה ובזה מיושב כל הקושיות שלו ודו"ק והנה שיטת רבינו יונה דבדבר התלוי בדיבור מצות צריכות כוונה ועל זה הקשה מהא דאמרו איתביה הקורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כוון לבו יצא ומה קושיא הא בזה ודאי צריך כוונה ולפע"ד נראה דאף אם נימא דבדיבור צריך כוונה אבל פשיטא דכל שנתכוין בתחלת הקריאה לשם ק"ש סגי בזה וסתמא לשמה קאי ונמשך על תחלת הענין ועיין בפנים מאירות מ"ש בזה בסי' מ"ה ח"א ואפילו לפמ"ש ביד שאול סי' ער"א ס"ק ג' מ"מ כל שכוון בתחלה סגי על כל הק"ש וא"כ כאן שצריך כוונה לכל הג' פרשיות כמ"ש בטורי אבן כאן וע"כ דמצות צריכות כוונה וא"כ כל הג' פרשיות צריך כוונה וכל תיבה ותיבה בפ"ע צריכה כוונה וכמ"ש ביד שאול שם ס"ק ג' לענין גט דל"מ מה שיאמר בתחלתו אבל אם אצ"כ רק מטעם דהוא דיבור כל שנתכוין בתחלת הק"ש שוב נמשך אח"כ ג"כ על זו הכוונה וז"ב והנה בטורי אבן בר"ה דף ל"ב גבי הא דאמרו המתעסק לא יצא ופירש הר"ן דמתעסק גרע מתוקע לשיר דתוקע לשיר היינו שאין מתכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אצ"כ אבל מתעסק דמתכוין למצוה אחרת לחינוך לא יצא דומיא מה דאמר בת מינה מחריב בה ובט"א שם הפליא בזה דלמה יגרע מה דמתכוין למצוה אחרת למה לא יוכל לחול שניהם מצות תקיעת שופר ומצות חינוך ותדע דאל"כ קשה מה פריך מהי' קורא בתורה והא שם מתכוין למצוה אחרת דנתכוון ללמוד ע"ש ובאמת שיפה הקשה דל"ד לבת מינה מחריב בה דשם אם חטאת היא אין כאן עולה אבל כאן מה מעכב שלא יחולו שניהם ובזכרוני שכבר כתבתי בזה בתשובה ואינו לפני אבל אני תמה דהי' לו לטרוח להבין דברי הר"ן ולפע"ד ברור דהנה כפי הנראה הר"ן פירש הך מתעסק דאמרו בדף ל"ב היינו לא כפירש"י שפירש דמנבח נבוחי רק מתעסק לתינוקות וקאי על הא דאמרו במשנה אבל מתעסקין עמהם דקאי על חינוך התינוקות וע"ז אמר דמתעסק לא יצא ולפ"ז הדבר ברור דהנה מבואר בש"ע סי' תקצ"ו דאסור לתקוע בחנם אבל מלמדין לתנוקות ועיין ט"ז שם שהאריך לתמוה על הכ"מ דפירש דקאי על יו"ט דעלמא ולפע"ד דברי הר"ן הם כפירוש הכ"מ ולפ"ז מיירי דכבר תקעו והוא מתעסק ללמוד עם התנוקות וא"כ באמת כל שכבר תקעו אסור לתקוע וע"ז אמר דמתעסק לא יצא כיון דא"א לחול מצות תקיעת שופר דכבר תקעו בבהכ"נ ואסור לתקוע שוב לא יצא כיון דנתכוין לחנך התינוקת ובאמת מצות שופר אינו בעת ההוא וא"כ עיקר הכוונה לחנך התינוקות א"כ אסור לצאת בו מצות שופר שהרי עיקרו נעשה לחינוך התינוקות וכיון דהמתעסק לא יצא גם השומע ממתעסק לא יצא דהא לא נתכוין לשם מצות שופר רק לחנך התינוקות ולכך בתוקע לשיר יצא למ"ד מצות אצ"כ דלאו בת מינה הוא אבל כאן דנתכוין רק לחנך התינוקות ובלא"ה לא הי' תוקע שוב גם השומע מן המתעסק לא יצא והוה דומיא דבת מינה מחריב בה דא"א לחול שתיהם וה"ה כאן א"א לחול לשם מצות שופר דאסור לתקוע אז שכבר תקעו בבהכ"נ או ששמע וא"כ ממילא כיון דהוא לא יצא בזה ממילא גם השומע ממנו לא יצא ולפ"ז בקורא בתורה דגם אם נתכוין לשם ק"ש יצא ידי קריאת התורה שוב ל"ש בת מינה מחריב בה וז"ב ודו"ק ומ"ש שם דסתמא דמצוה לאו לשמה קאי במחכ"ת ז"א דניהו דכל החתיכה ראוי לזה ואינו מיוחד דוקא זאת מ"מ כל שתוקע בשופר זה לשם מצות שופר אף שלא כוון בהדיא סתמא לשמה קאי ועכ"פ מ"ש בכוונת הר"ן מדוקדק ודו"ק ולפמ"ש רבינו אפרים דקאי בזמן שהיו תוקעין במקדש וגם עכשיו לשיטת הרי"ף תוקעין בפני ב"ד בודאי א"ש טפי דהא כל שתקעו כבר לפני ב"ד ועכשיו תוקע שלא בפני ב"ד רק לחנך התינוקות א"כ א"א שתעלה לו למצות שופר דלמצות שופר היה צריך דוקא בפני ב"ד וכל שתקעו שלא בפני ב"ד ע"כ נתכוין רק לחנך התינוקות לתקוע וא"כ שפיר לא יצא דבת מינה מחריב בה.