שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ח׳ (ג׳)

והנה מה שהאריך מע"ל דאחר שנתברר דגם ביו"ט שייך עשה כמ"ש הרמב"ם וכן קי"ל ומכ"ש בשבת שוב חזר למקום הספק אם נשאר העשה בשבת וכן ביוה"כ אם מקשינן לשבת וגם ביו"ט כיון דליכא רק לאו גרידא אפשר דל"ש כלל הפטור דבעשותה דלא מיירי רק בקרבן ולא יליף לאו מקרבן והאריך בפלפול נעים ובמחכת"ה האריך בענין מסובב הכל לשטתו דלא יליף לאו מקרבן אבל באמת תם אנכי לא אדע מנ"ל זה ופשיטא לפע"ד דיליף לאו מקרבן ועיקר הקושיא שהאריך המק"ח דלמה בשנים שבשלו בב"ח ביחד או שחרשו בשביעית לא מפטרי וכן בשנים ששחטו בחוץ צריך קרא אחר פ' השוחט והמעלה ולא נפקא להו מקרא דבעשותה וגם הפ"י נדחק בשבת דף צ"ג שם למה צריך קרא בש"ח ומעלתו מביא שכבר קדמם בקושיא זו הריטב"א בקידושין מ"ז אבל לפע"ד דוקא בשבת פטורין שנים ולא בדבר אחר והטעם דהנה זה עוקר וזה מניח פטור והיינו משום שלא עשה כל המלאכה ולפ"ז גם שנים שעשו מלאכה בשבת בבת אחת א"כ לא בא גמר המלאכה ע"י אחד בלבד וא"כ כל אחד לא עשה מלאכה שלימה וכיון דבשבת בעי שיעשה כל המלאכה מתחלתה ועד סופה ולכך בזה עוקר וזה מניח פטור א"כ ה"ה בזה דהגמר של המלאכה הרי נגמר ע"י האחר ואנן בעינן בשבת מלאכת מחשבת ושיהיה בא הפעולה והשלמתה ע"י זה האיש וכאן בא ע"י שנים ניהו דזה יכול וזה יכול מ"מ לא נגמר ע"י אחד והוה כזה עוקר וזה מניח וז"ב לדעתי כשמש ולפ"ז זהו בשבת אבל בבב"ח וחרישה בשביעית ושחיטה בחוץ דעכ"פ גם על ידו נעשה האיסור מה בכך שלא נגמר על ידו לבד התורה קפדה שהאיסור לא יבא על ידו והרי עכ"פ עשה האיסור אבל כאן הרי בזה עוקר וזה מניח לא חייב משום דלא בא השלמת המלאכה על ידו והרי גם כאן לא נשלם על ידו לבד והוה כלא גמר הדבר ובזה מובן היטב לשון הברייתא דאמר בעשותה העושה את כלה ולא מקצתה כיצד שנים שהיו אוחזין במלגז ולוגזין וכו' והדבר תמוה דזה לא נקרא מקצתה והרי עשה כל אחד כל המלאכה וע"כ דגם זה מקרי עושה מקצתה וכמ"ש ועיין בשבת דף ג' בתוס' ד"ה בעשותה ולפמ"ש עושה מקצתה ושנים שעשאוהו ענין אחד הוא וכמ"ש ועיין רמב"ם פ"א משבת הל' ט"ו שם כלל יחד עושה מקצתה דזה עוקר וזה מניח ושנים שעשו בשותפות דפטורין והוא הדבר אשר דברתי דכל אחד לא עשה המלאכה בשלימות וז"ב כשמש ובתב"ש סי' ב' ס"ק נ"ב והביאו מע"ל בסוף דבריו נסתפק ג"כ אם העושה בשותפות הוה כעושה מלאכה כל אחד כל המלאכה או דהוה כלא עשה כלה ולפמ"ש הדבר ברור דהו"ל כעושה מקצתה והא דצריך תרי קראי משום דבאמת זה עוקר וזה מניח לא עשה רק חצי המלאכה בלבד משא"כ בזה יכול וזה יכול דכל אחד עשה כל המלאכה רק שכל אחד לא גמרה סד"א דלתחייב כל אחד קמ"ל דהו"ל כעושה מקצתה וכמ"ש ודו"ק ולפ"ז שוב אין מקום לשום פלפולו דפשיטא דלא נשאר שום דבר וכמו בזה עוקר וזה מניח וא"כ בין בשבת ובין ביוה"כ בין יו"ט פטור ובאמת ילפינן לאו מקרבן ורק דשאר איסורים לא ילפינן דשאני שבת דזה עוקר וזה מניח פטור דבעינן כל המלאכה ביחד משא"כ בשחוטי חוץ וכדומה וכמ"ש אבל בשבת דבעינן עקירה והנחה ובעי שיגמור המלאכה שפיר פטור בעשאוהו שנים ודו"ק היטב ובזה מיושב היטב מה דק"ל בהא דעדים זוממים דלמה לא יפטרו מכח שנים שעשאוהו ואף דבעי שנים והו"ל כזה א"י וזה א"י מ"מ באם הי' ארבעה וכדומה לפטרו מכח שנים שעשאוהו ואף אם ת"ל דבעי שיהיה בב"א מ"מ בהעידו בב"א מא"ל וגם בשתי כתות שכפרו בב"א למה לא יפטרו ולפמ"ש א"ש דזה ל"ש רק בשבת לבד וכמ"ש ודו"ק. וענין חלוק מלאכות שהאריך מעלתו אם שייך ביוה"כ ארשום בקצרה דבשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קכ"ג בסופו כתב בפשיטות דיוה"כ אין חילוק מלאכות והצל"ח בפסחים מ"ז לא ראה דבריו וגם בשעה"מ פ"א משמטה ויובל ובטורי אבן לא ראו דבריו ועיין בירושלמי פ"ז משבועות ה"ד כפי מ"ש הפני משה שם מסקנת הירושלמי דאין חלוק מלאכות ביו"ט אבל בשלום ירושלים במס' שבת פ' ח' שרצים האריך לבאר דברי הירושלמי באופן אחר ואנכי חזון הרביתי בסוגיא דיבמות באיסור כולל ואכ"מ אמנם מ"ש שהאריך בתשובה להגאון מוהר"מ טוביש אם יש חלוק מלאכות בשבת לענין מלקות למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו הנה לכאורה מצד הסברא נראה דגם לענין מלקות שייך חלוק מלאכות וראיה ברורה נלפע"ד ממה דפריך בשבת דף ו' על איסי ב"י דאמר אבות מלאכות מ' חסר אחת ואינו חייב אלא אחת ופריך הש"ס והתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת מנינא למה לי לא נצרכה אלא שאם עשה בהעלם אחת חייב על כל אחת ומה קושיא ניהו דלענין סקילה ל"ש לשנויי דאטו בתרי סקילה מקטלי וכמ"ש התוס' ד"ה הא לשני דמיירי לענין מלקות וע"כ כל דיש ח"מ חייב על כל אחת ואחת ולכאורה רציתי לדחות דלא מסתבר לי' לש"ס דאיסי יסבור דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו דבאמת לא קי"ל כן ולכך לא מוקי לה בכה"ג לענין מלקות ובזה יש לי לומר ע"ד הפלפול דלפי מה דמסיק איסי דבאחד אינו חייב א"כ הוה לגבי' אותה המלאכה לאו שלא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ועיין בשבת קנ"ד ד"ה בלאו בסופו וא"כ שוב הו"ל לאו שלא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד א"כ שוב יש לקיים גם הך דתני איסי דאינו חייב אלא אחת והיינו לענין מלקות ומטעם דכיון דיש א' שא"ח מיתה שוב לא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ושוב לוקה ואין חלוק מלאכות לענין מלקות וי"מ להאריך בזה אבל כיון שהוא ע"ד הפלפול לא הארכתי ועכ"פ פשטת דברי הש"ס מורה דגם לענין מלקות שייך חלוק מלאכות וכמו חילוק מלאכות של יו"ט דהוא לענין מלקות ה"ה להיפוך בשבת יש חלוק מלאכות ולפע"ד יש לומר להיפך דלמ"ד אין חילוק מלאכות לשבת א"כ ממילא אינו חייב חטאת רק על כל המלאכות ביחד וממילא גם סקילה אינו חייב רק בכלם ביחד דכל שאין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו סקילה וכדאמרו בשבת קנ"ד ולפ"ז ממילא בודאי לוקין על כל אחת דהא לא הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דמיתה אינם חייבים רק על כל המלאכות ביחד וא"כ שוב בודאי לוקין ועיין מזרחי פ' ויקהל שכתב כעין סברא זו אבל אם חלוק מלאכות לשבת ממילא שוב ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין כלל אבל אם נימא דלוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד פשיטא דגם לענין מלקות שייך חלוק מלאכות כנלפע"ד ברור והנה מ"ש בישוב קושית הגאון בעל מעין החכמה שהקשה דאם נימא דשבת דחוי' הוא אצל פ"נ וממילא הוא דחויה לכל עניני שבת אף בעבודה וא"כ למה שחיטת קדשים דוחה שבת ויו"ט הא נוכל לעשות ע"י דחויה כגון שישחטו שנים והזבח כשר כששחטאו שנים כמבואר בחולין דף כ"ט וא"כ שוב הו"ל שנים שעשאוהו ומזה העלה דעכ"פ אסור באיסור עשה וא"כ יעשו שנים איסור עשה ומוטב שיעשה אחד איסור חמור משיעשו שנים איסור קל ובאמת שמשום הא אין ראיה כלל דשבת הותרה לגבי עבודה כדאמרו בהדיא ביומא מ"ו ע"ב שבת דהותרה בציבור סופו נמי דחי טומאה דחויה היא בציבור וכו' הרי דנגד שטומאה דחויה הוא אמר ששבת הותרה לענין עבודה ושם א"א לומר דלאו דוקא הותרה רק דחויה דא"כ אין חילוק בין עבודה לטומאה ואני תמה על מעלתו שהיה לפניו דברי הש"ס הלז ולא הרגיש בזה ואני מוסיף דכן מבואר בסנהדרין נ"א סד"א הוא דאשתרי לי' שבת לגבי עבודה הרי דהוא היתר גמור וא"כ אין מקום לכל דברי הגאון בעל מעיין חכמה אמנם אף נניח זאת נלפע"ד דבאמת המע"ח בעצמו כתב דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב אין מקום לקושיא דסוף סוף מקלקל בחבורה אלא שמעלתו דחה זאת דאם שניהם ביחד שוחטין בבת אחד אין כל אחד מקלקל ואני אומר דמ"מ הדבר נכון דלפי מה שנראה מהה"מ פ"ח משבת דבשחיטה שייך משום מפרק רק דא"צ לגופה ולפ"ז בקדשים דצריך לדם שוב שייך משום מפרק ועיין בפ"י בביצה י"ב שכ"כ בהדיא ולפ"ז לענין מפרק ודאי שכל אחד עושה בעצמו האיסור וז"ב וא"כ אין מקום להקושיא ומ"ש עוד מע"ל שאין ראי' מדברי הרמב"ם הנה פשטת לשון רבינו מורה דפטור לגמרי ומ"ש די"ל דפטור אבל מ"מ אסור מה"ת וכמו בחצי שיעור וע"ז האריך דח"ש אסור גם בשבת הנה יש לי בזה אריכות גדול ולא נפניתי כעת להעתיקו כי אני איני בע"מ אחת ויש עלי כמה ענינים וגם מע"ל מאריך ומביא מספרי אחרוני אחרונים אשר אין דרכי כלל לראות דבריהם ע"כ לא בארתי לזאת וגם אינו מעניני. והנה מ"ש למעלה די"ל דלא מיעט הקרא רק מחטאת ולא מסקילה אף דבש"ס אמרו דכל ששגגתו חטאת זדונו סקילה ועיין שבת קנ"ד מ"מ שם אמרו די"ל דאף דאין שגגתו חטאת מ"מ חייבין על זדונו סקילה ע"ש וגם במ"ש למעלה לדחות דברי הק"ע דכל שאינו רק רשות שוב שייך מי איכא מידי לכאורה יש לעיין דכיון דעכ"פ אסורין ישראל לעשות מלאכה בשביל הל"ת ל"ש מי איכא מידי דהרי ישראל מוזהר על המלאכה אך י"ל דעכ"פ בדברים שאינם מלאכה שוב קשה למה מותר לו לשבות וע"כ דהוא מצוה וא"כ כל מה ששובת טפי הוא מקיים מצוה טפי ודו"ק ובמ"ש למעלה לישב דברי הרמב"ם בספר המצות שלא נקט בר"ה מקרא קודש משום שי"ל שמקרא קדש היינו מהברכות וזכרונות של מוסף שאומרים בר"ה והיינו דבשבת הם מה"ת הנה אף אם נימא דאינן רק מדרבנן מ"מ כיון דעיקר מקרא קודש היא שתהיה הקדוש בשביל קדושת היום א"כ כיון דשם כתיב זכרון תרועה מקרא קודש ומיירי בשבת וא"כ אז לא ניכר השביתה לשם מצות שביתת ר"ה רק לשם שבת ול"ש בזה מקרא קודש ולכך הביא משבתון ועיין בב"י או"ח סי' תפ"ז שהאריך בזה אי שייך מקרא קודש ביו"ט דמ"ש מקרא קודש משאר מלאכות ובאמת מקרא קודש היינו למלאכה וכמ"ש התוס' וכ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קנ"ז והדברים נכונים ודו"ק ומדברי הרמב"ם ראיה ברורה לומר מקרא קדש שהרי המצוה דשביתה אינו רק ממקרא קודש ועיין בספר המצות להרמב"ם מ"ע קנ"ט כתב כל יו"ט שאמר בו שבתון הוה כאלו אמר שבות או תשבות הנה מבואר כחילוק של מע"ל בין תשבות שהוא צווי לשבתון ודו"ק שוב ראיתי שש"ס ערוך הוא בר"ה ל"ב שר"א דרש שבתון דר"ה זה קידוש היום מקרא קודש אתי לעשיית מלאכה ור"ע אמר מפני מה לא נאמר שבתון לעשיית מלאכה שבו פתח הכתוב תחלה א"כ בר"ה פתח הכתוב תחלה בשבתון לכך הביא הרמב"ם מקרא דשבתון משא"כ בסוכות דמקרא קדש פתח תחלה לכך נקט הרמב"ם מקרא קודש לעשיית מלאכה ועיין טורי אבן חגיגה דף י"ח וביוה"כ דנקט רבינו שבתון אף דמקרא קדש קדים היינו לפי דכתיב שבת שבתון וזה מבואר טפי על שביתה ועכ"פ מש"ס דר"ה וחגיגה י"ח מבואר בהדיא דמקרא קודש אתי לאסור בעשיית מלאכה ויש תימה גדולה על הב"י דלא משמע ליה כלל דמקרא קודש אתי לעשיית מלאכה ודו"ק ועיין בסמ"ג מ"ע ל"ו והנמשך שמנה גם בר"ה מקרא דמקרא קודש והיא תימה ששינה מדברי רבינו שאין דרכו לשנות בלשונו ובפרט שבש"ס מבואר כדברי רבינו ועיין בחידושי מהרש"ל שם מצוה ל"א ומזה ראיה למ"ש למעלה שיש לחלק בין לשון תשבות שהוא צווי ובין שבתון וכמ"ש השואל לעיל ועיין בספר החינוך פ' אמור שכתב ג"כ המקרא דמקרא קדש.