שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ח׳ (ב׳)

מכתבו הגיעני מגלה עפה ואני מוטרד מאד וגם הענין אינו נחוץ ובכ"ז למען כבודו ולמען למודו אמרתי להשיבהו והנה נסתפק מעלתו במה דקי"ל בשבת צ"ג בשנים שעשו מלאכה אחת בשבת ז"י וז"י דפטורים וילפינן מקרא דבעשותה ופטורים בזדון ממיתת ב"ד ובשוגג מקרבן איך הדין לענין העשה דתשביתו דעובר בשבת על העשה אי נימא כיון דמיעט מקרא דבעשותה שוב לא הוה בכלל מלאכה וממילא דאין כאן עשה ג"כ או דלמא כיון דעיקר קרא לא מיירי כלל מעשה ועיקר הקרא הוא לענין חטאת דאין מביאין חטאת בשגגת מעשה א"כ כיון דלולי הקרא הי' חייבים גם בל"ת דשבת רק ע"י הקרא נתמעט א"כ אמעט דוקא מל"ת אבל עשה שייך ביה וא"ל דהרי מקרא דבעשותה ממעט ג"כ זה עוקר וזה מניח והרי שם נתמעט דאינו מלאכה כלל מה"ת וה"ה בזה דז"א דבאמת לא ילפינן לאו מקרבן וכמ"ש המק"ח בהגהות סי' רס"ו רק דזה עוקר וזה מניח מצד הסברא הי' נראה לפטור דלא הוה מלאכה גמורה כמו בעושה ח"ש רק דה"א על הוצאה והכנסה קפיד קרא וכמ"ש התוס' בשבת צ"ג ד"ה ח"ד וא"כ הוה רק גילוי מלתא בעלמא דאינו נקרא מלאכה משא"כ בשנים שעשו מלאכה גמורה בז"י וז"י א"כ ניהו דמיעט מקרא דבעשותה דפטור היינו מלאו אבל לא מעשה דשבתון והאריך בזה והביא דברי הפ"י בשבת שם ודברי חידושי הריטב"א בקדושין דף מ"ג מ"ש לענין שחוטי חוץ דל"ל קרא ת"ל דממעיט מבעשותה ע"ש מ"ש בזה והאריך בזה בפלפול רב והנה באמת מצד הסברא ודאי דכל שנתמעט מקרא דבעשותה אף עשה לא נשאר דאלת"ה רק מה דמיעטה התורה בפירוש הוא דנתמעט ולא מה שלא נתמעט בפירוש א"כ אף אנו נאמר דלא נתמעט רק מקרבן דהאי קרא בחטאת מיירי אבל לאו יש בו וה"ה מיתת ב"ד במזיד וא"ל דאה"נ ובאמת בירושלמי מבואר בפ"ב מחגיגה ה"א אמר דאף בשעת עקתין הוה מטענין לון מטילין והון מתכונין מטעין תרי חד מטיל משום שנים שעשו מלאכה אחת אמר אטענינין יחידאין ופירש ביפ"מ וק"ע כדי שיפטרו ואם איתא נימא דלא מפטרי' רק מחטאת בשוגג וע"כ דכל דנתמעט מקרא דאין בו קרבן ה"ה ממיתת ב"ד ולאו אמעט וה"ה מעשה שאינו נקרא מלאכה ובאמת פשטת הענין מורה שם דלא הי' שום איסור תורה וכ"כ הק"ע בפירוש דהיו מתכוונים דלא להווי איסור תורה וכמו דהוה מתכונין מפריק בכרמלית דאינו אסור מה"ת וה"ה בזה ובלא"ה נראה ברור דאין התחלה להענין דהעשה דתשביתו אינו נוהג רק בדבר שהוא אב מלאכה וחייב כרת ומיתת ב"ד וכמ"ש רבינו יונה הובא ברשב"א וריטב"א ביבמות דף וא"ו גבי מחמר דלא הוה עשה דתשביתו רק לאו גרידא דל"ש עשה דתשביתו רק באבות מלאכות ולא בלאו גרידא וא"כ מכ"ש במקום דליכא הל"ת כלל מכ"ש דל"ש תשבותו וא"ל דיש לחלק דשאני התם דל"ש במחמר בעצם כרת ומיתת ב"ד רק לאו גרידא לכך ל"ש העשה אבל כאן דהמלאכה בעצמותה הוא מלאכה שחייב עליו כרת ומיתת ב"ד רק דכעת ששנים עשו אותה פטור אבל העשה אפשר דשייך בו דז"א די"ל דכיון דעיקר העשה דתשביתו אינו רק שלא יעשה מלאכה וא"כ במקום שאינו מלאכה שאסרה תורה שוב ל"ש העשה דתשביתו דאיך אפשר שהתורה יזהיר לשבות בדבר שאינו מצווה שלא לעשות וזה לפע"ד סברת ר"י דל"ש תשבות בדבר שאינו אב מלאכה והיינו דלא צותה תורה שיניח ולא יעשה מלאכה בדבר שאינו מלאכה וא"כ כל ששנים עשו מלאכה בשותפות פטורים איך שייך שהתורה תזהיר בעשה שישבות והשביתה אינו רק בדבר שאסור לעשות מלאכה וז"ב לפע"ד הארכתי בזה לפי שראיתי בדברי מע"ל מ"ש בענין מה שנחלקו אמוראי אי שייך ביו"ט עשה דשבתון וכתב מע"ל דתלוי במחלוקת התוס' ורבינו יונה הנ"ל דלרבינו יונה דל"ש עשה דתשבות במחמר לפי שאינו אב מלאכה ה"ה ביו"ט דל"ש ביה מיתות ב"ד וכרת רק לאו גרידא ל"ש העשה ולפע"ד כמו זר נחשב דלמה לא יהי' שייך שביתה בדבר שאינו רק לאו ועיקר סברת ר"י הוא רק בשבת דחזינן דיש אבות מלאכות דחייבין מיתת ב"ד וכרת וא"כ מחמר דאינו רק לאו גרידא ע"כ דלא מקרי מלאכה חמורה כ"כ וא"כ שפיר י"ל דאף דהתורה אסרתו מ"מ העשה דתשבות ל"ש דמסתבר דשביתה ל"ש רק ממלאכה גמורה אבל ביו"ט דכל המלאכות אינם רק בלאו פשיטא דשייך בזה העשה דשביתה ובזה הן נסתר מחמתו הרבה דברים של מע"ל עכ"פ כאן דבשנים שעשו שהתורה אמרה דליכא בו ל"ת כלל ויכולין לעשות איך שייך בזה עשה דתשבות דשביתה לא מצינו רק במה דמוזהר שלא לעשות ואף במוזהר שלא לעשות רק שאין בו כרת ומיתת ב"ד סברת ר"י הנ"ל דל"ש העשה מכ"ש בדבר שאינו מוזהר כלל וז"ב כשמש. והנה במה שהאריך מע"ל אם ביו"ט יש עשה ול"ת והביא שנחלקו בזה אמוראי בשבת כ"ד והנה הקשה על התוס' שם שכתבו דרבא אית לי' דנדונ"ד קרבים ביו"ט וע"ז הקשה מדברי הירושלמי בחגיגה פ"א בהפריש עשר בהמות והקריב חמשה ביו"ט ראשון ולענין המותר פליגי אם קריבין ביו"ט וביאר שם המפרש דכ"ע ס"ל דנדונ"ד אין קריבין ביו"ט והיינו ר' יוחנן ור"ל ועי"ז הקשה מעלתו דהא רבא פסק בכ"מ כר"י נגד ר"ל מכ"ש במה דר"י ור"ל מסכימים כאחד וא"כ למה ס"ל לרבא דנדונ"ד קריבים ביו"ט וע"ז האריך בדברי המהרי"ק דבדברים שאינם נהוגים ל"ש הכלל דהלכה כמר לגבי מר הנה נפלאת היא בעיני דמעולם לא שמענו כזאת וע"כ לא אמר רבא דהלכה כר"י לגבי ר"ל רק במה דנחלקו ר"י עם ר"ל אבל מעולם לא אמר רבא דהלכה כר"י בכ"מ ובלא"ה אני תמה דהא הפלוגתא בנדונ"ד אי קריבים ביו"ט נחלקו בזה בביצה י"ט ב"ש וב"ה וא"כ איך שייך מזה כלל דהלכה כר"י בכ"מ דלא נחלקו אליבא דנפשייהו אך בגוף הכלל אי קי"ל בדברים שאינם נהוגים הלכה כמר לגבי מר עי' שו"ת נו"ב מהד"ת חאהע"ז סי' קמ"ח ואעתיק כאן מ"ש על הגליון של הרמב"ם שלי בפי"ז מכלים ה"ו ע"ש דפסק דלא כראב"י וכתבתי שם דהדבר תמוה דהא במשנה ודאי הלכה כראב"י ועיין בשו"ת זקני הח"ץ ז"ל סי' יו"ד ובמלמ"ל פ"ג מבית הבחירה וצ"ל דמזה ראיה לדברי המהרי"ק דבדבר שאינו נהוג לא שמר הרמב"ם הכללים ולפ"ז גם הלכה כרשב"ג במשנה ג"כ לא קי"ל כן בדבר שאינו נהוג ולא כן משמע בפ"ט מט"מ ובכ"מ שם ובפ"ג מפרה הל"א וגם בזה יהי' סתירה בכמה מקומות בטומאה וטהרה ובקדשים דרבינו שמר בזה הכלל וצ"ל דניהו דאין הכלל מוכרח בזה אבל זה אם לא מסתבר טעמי' דהחולק בזה אף דכללא כייל בכ"מ דהלכה כמותו מ"מ הרשות ניתן שלא לפסוק כמותו אבל במקום דמסתבר טעמי' מה"ת שלא לפסוק כהכלל והרי בלא"ה כתבו הפוסקים דהלכה כראב"י הוא רק במקום דמסתבר טעמי' שוב ראיתי בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז שהאריך ג"כ דהרמב"ם לא שמר הכללים בדברים שאינם נהוגים והביא כן בשם הר"ש ולפמ"ש צ"ל דזה דוקא במקום שלא מסתבר טעמי' אך מה שאני תמה דא"כ מ"פ הש"ס בערובין דף מ"ז על כלל דר' יוסי מטומאה הא אינו נהוג טומאה ואם נימא דדיני טומאה הי' נהוג אז קצת א"כ שוב כל טומאה וטהרה אז בעת שנחלקו היו קצת דיני טומאה וטהרה נוהגים כדאמרו חברי' מדכן בגלילא א"כ שוב איך כתבו דאין הכלל בטומאה וטהרה הא היו נ"מ בעת שנחלקו והי' הלכה כר"י א"כ מדוע נעזוב אנחנו הכלל ואם נימא דעכ"פ נ"מ להכהנים בזה"ז שמוזהרים שלא לטמאות אף דטמאי מתים אנחנו והרמב"ם והראב"ד נחלקו בזה ועמלמ"ל פ"ג מאבל אכתי קשה מיבמות מ"ב דמקשה על כלל דסתם משנה מטומאה וע"כ הדבר צ"ע וא"א להחליט בזה ענין נכון מיהו בלא"ה רמב"ם פי"א מכלים הג"ד פסק כאותה משנה דטומאה ועכ"מ שם ולפמ"ש י"ל דבזה ל"ש הכלל אבל דברי הש"ס עומדים מנגד ועכ"פ מיושב קושית מע"ל על המהרי"ק והתוס' חדשים בפ"ג מכלים שכתבו דברי המהרי"ק דאין הכלל בדבר שאינו נהוג וע"ז הקשה ממנחות י"ב דהלכה כר"י לגבי ר"ש אף דהוא בדב' שאינו נהוג ולפמ"ש י"ל דדוקא במקום דלא מסתבר טעמיה הוא דאינו מוכרח הכלל אבל בסתם היכא דמסתבר טעמי' פשיטא דהכלל אמת כנלפע"ד והנה במ"ש מע"ל דזה דוקא ביו"ט אבל בשבת ודאי לכ"ע יש עשה ומטעם דכאן כתיב בהדיא תשבות והוא ציווי שינוח היטב אשר דבר בזה ואין להקשות דא"כ איך אמרו במגלה ח' אין בין יו"ט לשבת אלא או"נ והא לאותן מ"ד דס"ל דביו"ט ליכא עשה א"כ יש עשה בשבת ולא ביו"ט אבל ז"א דרש"י פירש שם דלא מיירי לענין עונשין דהרי יש נ"מ לענין כרת ומיתה וא"כ גם לענין עשה יש נ"מ ביניהם רק דלא מיירי מזה אמנם עכ"פ הרווחנו בזה למה שהאריך מע"ל אם ביוה"כ שייך העשה דשבתון למ"ד דביו"ט ל"ש העשה ולפמ"ש היא משנה מפורשת שם דאמר אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו ביד"א וזה זדונו בכרת ואם איתא לחשב נמי הנ"מ לענין העשה דבשבת יש בודאי עשה דתשבות משא"כ ביוה"כ וע"כ דגם יוה"כ שוה לשבת בזה ודו"ק ואף שיש לדחות כן עיקר ומסתבר ומה שהביא מע"ל דברי הק"ע פד"מ ה"ה שרצה לחדש דלרש"י ס"ל דלא הוה עשה דתשבות עשה חיובית כלל רק כלפי שאמר ששת ימים תעבוד דהוא חובה דומיא דב"נ ששבת חייב מיתה לעומת זה אמר ביום השביעי תשבות והיינו רשות דיכול לשבות ואינו חייב בעבודה ובזה יישב קושית התוס' בשבת ע' על רש"י והנה דבריו תמוהים לפע"ד ואין ספרו אתי לעיין בדבריו דלדבריו יקשה דא"כ ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ומ"ש התוס' בסנהדרין נ"ט ד"ה ליכא דבדבר שהוא מצוה לישראל לא אמרינן כן והרי לדבריו אינו מצוה רק רשות וע"כ דהיא מצוה וע"כ דבריו תמוהים לפע"ד ומ"ש מע"ל לחדש דלשיטת הר"י איש ירושלים דביו"ט ל"ש עשה לגבי נשים דהו"ל מ"ע שהז"ג ה"ה בשבת ליכא גבי נשים מ"ע דתשבות ואף דהשוה הכתוב אשה לאיש לענין שבות מ"מ זה דוקא לענין קידוש וכדומה אבל מ"מ העשה דתשבות ס"ל לרש"י דנשים אמעטו לפע"ד א"א לאומרו ומנא אמינא לה מש"ס סנהדרין נ"א דאמר יכול אפילו חלל השבת ופריך חלל שבת בר סקילה הוא ומשני דלר"ש דאמר שריפה חמורה ופריך מ"ש דידי' סד"א הוא דאשתרי לי' שבת לגבי עבודה היא כיון דלא אשתר' שבת לגבי עבודה אימא תדון בשריפה קמ"ל ולפי דברי מע"ל הרי לגבי נשים אשתרי טפי דהרי לגבי נשים ל"ש העשה דתשבות ולגבי אנשים מוזהרים בעשה וע"כ דגם נשים שווים לאנשים בזה וזה לפע"ד ראיה נפלאה והנה ראיתי למע"ל שהביא בשם הפרמ"ג בפתיחה להלכות יו"ט ובספר מטה יוסף חאו"ח שתמהו על הרמב"ם בספר המצות דבמצוה קס"ג גבי ר"ה נקט למ"ע קרא דשבתון ובחג הסוכות קרא דמקרא קודש ובשלמא בשאר יו"ט דלא כתיב שבתון ע"כ קרא דמקרא קודש הוא למ"ע משא"כ בחג הסוכות היה לו לנקוט קרא דשבתון דהוא מבורר טפי והנה מעלתו כתב בזה דבר נחמד. ולפעד"נ בזה דבר חדש עפמ"ש התוס' בשבועות י"ג ד"ה לא שרש"י פירש דמקרא קדש היינו שלא קבלו עליו בברכותיו והתוס' דחו זאת דלא אשכחן ברכות ביוה"כ דלהויי דאורייתא וע"כ פירשו מקרא קדש היינו שב"ד קדשוהו ושובת ממלאכה בשביל קידוש היום ולא מחמת שמתעצל לעשות מלאכה ע"ש ולפ"ז נ"ל דמקרא קדש הוא מבורר טפי שעושה בשביל ששובת ממלאכה מחמת קדושת היום אך בר"ה א"א לומר כן דהנה בר"ה כ"ט ע"ב אמר רמב"ח כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה ל"ק כאן בחל להיות בשבת כאן בחול הנה מבואר שם דיש מקום לומר דבחל בשבת מצות פסוקי תרועה מה"ת ועיין בבינה לעתים שהחזיק בזה וביום תרועה למהרמב"ח שהאריך בזה לפ"ז שוב יש לומר דמקרא קדש היינו פסוקי תרועה דמצינו שהן מה"ת בשבת וא"כ ניהו דבחול אין חיוב רק לתקוע מ"מ שוב אינו מבורר לשון זה לכך נקט הרמב"ם מקרא דשבתון ודו"ק היטב כי הוא נחמד ונעים.