שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ע״ח (ג׳)

והנה מדי דברנו בירושלמי הלז אני תמה דמה מביא הירושלמי דאיסור בע"א הוחזק מע"א בטומאה והא הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' צ"ד חידש דכל שיש רגלים לדבר כמו בסוטה לאחר קינוי וסתירה ע"א נאמן אף בדבר שבערוה ואם כן נאמן העד א' כשנים כאן שהיה לאחר קינוי וסתירה והוא קושיא גדולה על הנו"ב הן אמת דדבריו תמוהים דהמעיין בסוטה דף ל"א דאמרו ומה עדות אחרונה שאוסרתה איסור עולם נאמן עד אחד עדות הראשונה שאין אוסרתו איסור עולם וכו' ואם איתא מה קושיא הא שאני עדות האחרונה לאחר קינוי וסתירה דהוה רגלים לדבר ודין שע"א יהיה נאמן שוב מצאתי בתוס' סוטה דף ג' ע"ב ד"ה מה שהקשו כן אבל לא החליטו הדין שכל קושיא יש לה תירוץ ומה גם הרי בגמרא מפורש להיפך ואם כן מבואר דלא כנו"ב ועיין באהע"ז סי' ל"ה ס"ט דנאמן השליח לומר דטעה וכתב הב"ש משום דאיכא רגלים לדבר שטעה ועיין במקור הדין בשו"ת מיימוני שכרכר איך ע"א נאמן בדבר שבערוה ואם איתא לדברי הנו"ב הרי כל שיש רגלים לדבר עד אחד נאמן בדבר שבערוה וע"כ דלתנהו לדברים האלו ועכ"פ בירושלמי כאן מבואר בהדיא דלא כדבריו וכך כתב הרמב"ם פ"א מא"ב ודברי הנו"ב צריכים עיון גדול. ומה שכתב מעלתו לישב הקושיא דאין איסור חל על איסור משום דכאן א"א בע"א שיחול הלאו בכה"ג איסור חל על איסור והביא ראיה מדברי התוס' חולין דף צ' ד"ה אלמא יפה כתב בזה אך מה שהביא מדברי התוס' ביבמות דף ג' ד"ה ל"ת לענין עשה דוחה ל"ת אין ראיה דשם כיון דאי אפשר בענין אחר לא שייך דהעשה דוחה רק דאמרינן דבמקום זה לא נכתב הל"ת כלל ועיין ברכות דף כ' בהא דאמרו שב וא"ת שאני ופירש רש"י דהותר הלאו דלא יטמא במת מצוה ותמהו התוס' דהא בכל עשה דוחה ל"ת אמרינן ולא הותרה והביא בספר יבין שמועה בשם הרשב"א דכה"ג דאי אפשר להתקיים העשה רק במת מצוה במקום דמטמא אמרינן דהל"ת דטומאה לא נאמרה בזה ע"ש ועיין בפ"י שם ובשו"ת שאגת ארי' ובאחרונים הרבה שהביאו זאת והוא הדין כאן ואין ראיה מדברי התוס' ביבמות הנ"ל אבל מחולין יש ראי' ועכ"פ הרווחנו בזה דלא יקשה על הריצב"א שבועות דף כ"ד מדברי התוס' ביבמות הנ"ל דשם ענין אחר הוא והנה מה שהאריך מעלתו בהא דאמרו בקידושין י"ג ודלמא לכ"ע בעשה ולאלמנה לכה"ג בלאו והקשו במקנה וא"ח דהיאך יחול איסור אלמנה לכה"ג על העשה דודבק באשתו והאריך ליישב עפ"י דרכו ורש"י ותוס' לשיטתייהו דרש"י ס"ל כהריצב"א והתוס' לא ס"ל כהריצב"א הנה אני בעניי לא באתי לידי מדה זו דהא כל זמן שהבעל היה חי היתה נאסרת משום אשת איש ול"מ חל עלי' העשה דודבק דהא אשת איש הוא איסור חמור שיש בו מיתה ואם כן רק לאחר שפקע איסור אשת איש חל עשה דודבק וא"כ חלים בבת אחת ופתחתי ספר המקנה וראיתי שדרך בזה אבל בע"א שכתב דהעשה דודבק אינו רק בנשואה דומיא דב"נ דאין להם רק נישואין ואיסור אשת איש חל מקודם וכפי הנראה דק"ל דעשה דודבק חל בבת אחת עם איסור אשת איש ועל זה כתב דעשה דודבק לא חל רק אח"כ אך לפע"ד נראה דבר חדש דהנה העשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו נראה ברור דהעשה אינו רק עליו ולא עליה דאף דכל מקום שהאיש מוזהר גם היא מוזהרת עליו ואף בלאו שאינו שוה בכל כמ"ש ביבמות דף פ"ד היינו בישראל דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וגם בלאו שאינו שוה בכל כתיב לא יקחו אבל ודבק באשתו לב"נ נאמר ולמדנו לישראל ג"כ דמי איכא מידי אבל עכ"פ העשה לב"נ ודאי רק עליו דבב"נ לא מצאנו שהשוה הכתוב אשה לאיש ובפרט במקום דהזהירה תורה ודבק באשתו א"כ עליו הזהירה הכתוב ולא אותה וא"כ שוב אלמנה לכה"ג שחל גם עליה שוב הוה איסור מוסיף או כולל ושפיר חל כנלפע"ד דבר חדש ודו"ק ועיין בתוספו' סוכה דף כ"ו דכל היכא דכתיב איש ממעטינן אשה וכאן כתיב על כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו א"כ עליו הזהיר קרא ולא עליה ודו"ק היטב ובלא"ה יש לומר דבאמת בחיים לא שייך העשה דלא שייך מי איכא מידי דלישראל נאסר בלא"ה משום אשת איש ג"כ רק לאחר מיתה חל להס"ד דמיתה אינו מתיר אם כן שוב חל בבת אחת.