שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ע״ח (ב׳)

והנה מעלתו הקשה דלתירוץ הכ"מ יקשה איך יכול איסור לאו המחזיר סוטתו לחול על עשה דוהיא נטמאה דחל תיכף בשעה שזינתה ואין איסור לאו חל על עשה כמ"ש בתוס' שבועות דף כ"ב בד"ה דמוקי והביא שכן הקשה בטעם המלך בהלכות א"ב דף קי"ח להקשות על הירושלמי שהביאו התוס' בגיטין הנ"ל ולפע"ד ל"ק דע"כ לא אמרינן דאין איסור חל על איסור רק באם איסור השני לא חל לגמרי רק אח"כ נתחדש עליו איסור אחר אבל כאן במחזיר סוטתו באמת גם בשעה שזינתה הי' עליו איסור זה רק דל"ש הלאו אז דמחזיר סוטתו אי אפשר כי אם לאחר שגרשה דכל שלא גרשה לא שייך מחזיר דהא לא נפקעו הקידושין והרי היא אשתו ולכך לא יפול עליו לאו רק דנטמאה ולא שייך בו לאו ואם כן לא שייך בו איסור חל על איסור דזה הלאו לא נתחדש דהלאו הזה הוא בשביל דנטמאה רק שלא הי' מקום להלאו לחול כל שלא גרשה ובזה מיושב גם קושית הטעם המלך ולכך חל גם לאו דמחזיר גרושתו משניסת או נתקדשה על לאו דמחזיר סוטתו ולא שייך לומר דאין איסור חל על איסור דזה אינו דלאו דמחזיר גרושתו דהיינו דלא יוכל בעלה הראשון לא יפול רק בשנתקדשה וניסת לאחר דאל"כ לא יפול לשון בעלה הראשון דמשמע דיש בעל אחר דמחמת מחזיר סוטתו לא שייך בעלה הראשון רק דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה דהיינו אחר הגירושין אבל בעלה הראשון אינו רק בניסת לאחר ואם כן בכה"ג לא שייך אין איסור חל על איסור אחר דדוקא כל שהי' מקום לחול אז איסור זה ולא חל רק אח"כ אבל כאן אין מקום ללאו זה רק בזה אופן וצ"ע בזה הכלל והנה מ"ש בטעם המלך לישב עפ"י דברי המהרי"ט שחידש דאף דאין איסור חל על איסור מכל מקום אם התרו בו משום שני' חייב ועל זה הקשה הטעם המלך דאם כן מה אמרו במכות דף כ"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני דמושבע ועומד מהר סיני והא באמת מוקי לה במחפה והא דלא חשיב תרתי חורש וזורע משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט וקשה דמשכחת לה כשהתרו בו משום חרישה דשבועה ומשום זריעה דיו"ט ועל זה תמה מעלתו דשאני מושבע ועומד מהר סיני דאין מקום חלות להשבועה הנה לכאורה יפה השיב ואף שמה שכתב ראיה מתוס' נדרים דף צ' בנטולה אני מן היהודים שהקשו התוס' דאין איסור חל על איסור וקשה הא מתלי תלוי וקאי וע"כ כיון דל"מ חל בשעת הנדר דמושבע ועומד מהר סיני לא חל הנה אף שכ"כ בשם המפרשים לפע"ד לא נהירא דבנדר לא שייך מושבע ועומד מהר סיני דהא נדר חל על דבר מצוה ומכ"ש דיכול לאסור החפצא על עצמו אף דיש איסור גברא ועיין בר"נ נדרים דף י"ח אבל בשבועה ודאי שייך מושבע ועומד מהר סיני וכמ"ש בא"מ ח"ב בתשובותיו ואני בספרי הארכתי בזה ביד שאול כ"פ אמנם כאן מכל מקום קשה דהרי כשנשבע שלא אחרוש אם לא הי' אומר אח"כ ביו"ט היה מקום חלות להשבועה ומעתה אף שאמר אח"כ ביו"ט מכל מקום כל שהתרו בו משום שבועה ולא התרו בו משום חרישה ביו"ט אם כן פשיטא דלא שייך מושבע ועומד ואין חלות להשבועה דאדרבא השבועה מצי לחול דכל שלא התרו בו משום חרישה ביו"ט רק שנשבע שלא לחרוש אם כן שוב יש מקום חלות להשבועה ואף דבאמת אסור משום יו"ט מכל מקום יש חלות להשבועה שילקה משום שבועה והרי אמרו בנדרים ח' לזרוזי נפשיה הוא דעביד ועיין בר"ן שם וגם התחלת השבועה היה מקום חלות וכעין שכתב המהרלב"ח לענין הרי את עלי כאימא דאמרינן דהרי את עלי אסור הוא נדר ומה שאמר אחר כך כאמא אינו כלום וכבר חל הנדר והוא הדין כאן ואם כן מה שאמרו מושבע ועומד מהר סיני אין הכוונה שלא יהיה חל השבועה כלל רק שאין איסור חל על איסור ועל יו"ט חל ואם כן שפיר מקשה דעכ"פ חל השבועה כשהתרו בו שלא יחרוש אמנם אחר העיון יש לומר דמכל מקום לא קשה דבאמת גם באת עלי כאימא כתב המשנה למלך ה' נדרים פ"א דכל שהוא סיים כאימא מה לנו לגמור באופן אחר ממה שאמר וחשב ואף אם נימא כמהרלב"ח היינו דוקא שם דהא הרי את עלי אסור הוא נדר וכאימא היא רק התפסה ואם כן מה לנו בהתפסתו עכ"פ יש כאן לשון נדר אבל כאן שהוא מתחלה לא רצה לאסור עצמו לחרוש רק ביו"ט ואנן ניקו ונאמר שרצה לאסור עצמו לחרוש אף בחול זה לא אמרינן וז"ב כשמש ולפ"ז אם נשבע שלא לחרוש בין בחול בין ביו"ט דבאמת רצה לאסר עצמו בין בחול בין בשבת שוב חל ואף בלי כולל רק מטעם דעכ"פ לא שיי' מושבע ועומד דהא משכחת לה שהתרו בו משום חרישה בלבד ולפ"ז יקשה במה דמשני האי תנא לית ליה איסור כולל והרי אף דלית ליה איסור כולל מ"מ חל כמ"ש המהרי"ט וא"ל דלא חל במושבע ועומד דבזה שייך לומר דל מהכא מה שסיים בין בחול בין בשבת וכל דנשבע סתם שלא אחרוש הרי כוון על שבת ג"כ וחל מיהו זה אינו דכל דלא שייך איסור כולל שוב יש לומר דלא אחרוש לא כוון כלל על שבת דלמה ליה לאסור בשבועה אחר שבלא"ה אסור וכמ"ש ושוב לא חל משום דאין איסור חל על איסור ודו"ק היטב ויש להאריך בזה ועכ"פ מה שהקשה הטעם המלך על המהרי"ט מהא דפריך אילימא מתנה לעני הלא מושבע ועומד מהר סיני והא חל לענין מלקות ולפמ"ש יש לומר כיון דמושבע ועומד מה"ס לא חל השבועה כלל והנה בירושלמי פ' מי שקינא ה"ב אמרו שם בשם ר' מנא נסתרה בפני שנים אמר אחד אני ראיתיה שנטמאת ובא עליה בעלה כהן והתרו בו שנים לוקה עיקר איסורו לאו בע"א הוא והיינו דאיסור בע"א הוחזק כמ"ש הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין ופ"א מא"ב הנ"ל ולכאורה צריך ביאור היאך היה נאמן ע"א לומר שנטמאת הא מבואר בש"ע סי' קי"ז ס"א דאסור לדור עמה בלי עדים ואם כן עכ"פ בא ע"א לאסרה על בעלה בלי עדים ואם כן שוב אין ע"א נאמן להוציאה דקשה לדור בעדים כל שעה ובודאי יגרשנה אך באמת הב"ש שם כתב דמותר לדור עמה בלי עדים דשונאה ונמאסת בעיניו ואף דבקינוי וסתירה חיישינן שמא יבא עליה היינו משום דלא הוה רק ספק אבל כאן היא נמאסת בעיניו ואם כן כל שע"א נאמן על הטומאה שוב היא נמאסת בעיניו ובזה מיושב היטב מה שהקשו הק"ע והפ"מ למה נקט הירושלמי בכהן ומשום זונה לנקוט משום טומאה וגם באשת ישראל ומ"ש הק"ע שם דהירושלמי ס"ל כרב עמרם דפליג על רבה וס"ל כהרז"ה שכתב דר"ע פליג על רבה וס"ל דבאשת כהן שנאנסה אתי בי' משום טומאה והנה יפה תמה מעלתו דזה לא נמצא כלל ועל זונה פליג אבל לא על טומאה והנני מוסיף שכ"כ הה"מ פ"א מא"ב שם בהדיא ע"ש והדברים פשוטים וגם אני תמה דלשונו מגומגם דאף לפי דבריו אדרבא ר"ע מחמיר טפי מרבה ואיך כתב הק"ע שהירושלמי ס"ל כר"ע ומפני שאני אין לי סדר נשים עם ק"ע רק עם פ"מ ע"כ לא אוכל לדון אך יש לתמוה על הה"מ שהביא דברי הרז"ה והרי הרז"ה כתב דרבא פליג על רבה ורבה גרסינן ביבמות דף נ"ו ובהה"מ שם משמע דגריס רבא ע"ש וצ"ע אך לפמ"ש יש לומר דבאמת בישראל יש לומר דנאנסה ובאונס אינה נמאסת עליו דמה הוה לה למעבד ואם כן שוב אין העד נאמן משא"כ באשת כהן ויש לי לומר בפשיטות דבאשת ישראל כל דיש לתלות באונס וכמ"ש הק"ע שוב אינו לוקה עלי' וכמ"ש הק"ע משא"כ באשת כהן ועכ"פ בכהן יותר רבותא דאף שיש לתלות באונס ואינה נמאסת עליו ואם כן שוב מהראוי שלא להאמין ע"א אפ"ה נאמן העד ודו"ק.