שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ע״ה (ט׳)

ובזה מיושב מ"ש מעלתו להקשות דעכ"פ אחריות דנפשיה קבל עליו כדאמר רבא בכתובות דף צ"ד וצ"א וכאן הוה אחריות דנפשיה שהוא מקטל קטלה ולפמ"ש אתי שפיר דהוא חושב שיעשה מצוה ובזה מיושב מה שהקשה מעלתו דלמה לי' לומר דהתנה על מנת שלא יתחייב באחריות הא בלא"ה פטור מאחריות דהוה לי' קם ליה בדרב' מיניה דעכ"פ חייב מלקות משום שחוטי חוץ דאף דחייבי כריתות לא פטורי מתשלומין דלא קי"ל כרנבה"ק מ"מ עכ"פ חייבי מלקות הוא ולפמ"ש א"ש דהו"ל חייבי מלקות שוגגין דהוא חשב שעושה מצוה וע"כ מיירי בלא התרו בו ואם כן חייב ובזה מיושב היטב מה שהקשה מעלתו אמאי נאיד רבא מסברא זו דניהו דבגילוח א"א לומר סברא זו אבל בעולה מצי לומר כן וכמו שאמר רב המנונא וכן אמר ר"י ולפמ"ש אתי שפיר דרבא ס"ל כר"ל דאף חייבי כריתות שוגגין פטורין כמ"ש הקצה"ח סי' ל"ח ובגליון כתבתי שם דמהר"ש פ"ו דתרומות לא משמע כן וצ"ע עכ"פ י"ל דלרבא לא היה שייך על מנת שלא אתחייב באחריות דלדידיה בלא"ה פטור ודו"ק הן אמת דלפמ"ש הצל"ח בפסחים כ"ח דכל מקום שהתשלומין הם לשמים לא שייך קם לי' בדרבא מיניה דלצאת ידי שמים חייב אף שהוא קלבד"מ ע"ש ואם כן כאן שהחיוב הוא לשמים להקריב קרבן אחר לכך איצטריך להתנות בתנאי דאם לא כן חייב מיהו בגוף הקושיא דנימא נדרו ופתחו עמו והיינו דחזר בו תוך כדי דיבור לפע"ד יש לומר דמזה ראיה למ"ש הרמב"ם דהקדש ל"מ חזרה אף תוך כדי דיבור ועיין ש"ך סי' רנ"ה אברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמר דנעשה כאומר על מנת שלא אתחייב באחריות והא ל"מ חזרה בהקדש אף תוך כדי דיבור ואם כן כיון שאמר הרי עלי עולה נתחייב באחריות והיאך יכול לחזור בו אמנם זה אינו דע"כ לא כתב הרמב"ם דל"מ חזרה רק מגוף ההקדש אבל כאן שמגוף ההקדש אינו חוזר רק שלא יתחייב באחריות לא שייך ביה דאלמוהו לכח הקדש דהא באמת הוא מקדיש ואינו חוזר בו מהקדשו אברא דעדיין קשה דניהו דבעלמא אם אומר הרי עלי עולה על מנת שלא יתחייב באחריות שייך לומר דאינו חוזר מגוף ההקדש אבל כאן כיון דמקטל קטלה הרי מבטל גוף ההקדש אך נראה כיון דחייב משום שחוטי חוץ אם כן ע"כ דהוה שוחט קדשים בחוץ אם כן גוף ההקדש לא נתבטל רק ששוחט קדשים בחוץ וחייב על שחוטי חוץ אבל מגוף ההקדש לא חזר וז"ב כשמש ובזה מיושב גם דברי התומים שכתב בס"ק כ"ג שם דהו"ל כאלו התנה שאם יקטול לא יהיה נדר למפרע ותמה מעלתו דאם כן לא יתחייב על ש"ח ולפמ"ש א"ש דאם נימא דלא היה ש"ח ע"כ שחוזר מהנדר לגמרי וזה ל"מ בהקדש ולכך ע"כ דהנדר נדר רק דבאחריות לא מתחייב דלענין זה יכול לחזור מנדרו ודו"ק היטב כי נכון הוא שוב ראיתי שגם מעלתו הרגיש דבלצאת ידי שמים לא שייך קלבד"מ והביא דברי הצל"ח וגם הרגיש בהך דרבא ואני בראשית ההשקפה הרגשתי ומה שהאריך מעלתו בדברי המהרי"ט שהקשה בחלק חו"מ סי' פ"א דהיאך שייך שמתנה על מנת שלא יתחייב באחריות דהא לא שייך חיוב כל שלא חל על גופו חיוב אחריות והו"ל כקנין דברים ואם משעבד גופו על מנת שלא יתחייב באחריות הו"ל כתנאי ומעשה בד"א ומ"ש המהרי"ט לישב אין לו מובן ועיין קצה"ח סי' ר"ג לפע"ד ל"ק דשאני חיוב להדיוט דאינו רק מתורת חיוב וקנין דברים ל"מ אבל בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אם כן לא שייך קנין דברים ושפיר שייך חיוב אף שלא יתחייב באחריות והרי הקדש לא שייך כלל קנין דברים דדיבור הוה כמעשה וז"ב ואדרבא לפע"ד קשה להיפך דלמה יצא אם יקריבו בבית חוני הא זה הדיבור שיהיה עולה הוה אמירתו לגבוה וז"ש שאקריבנה בב"ח הוא דיבור שאינו לגבוה דהרי מקטל קטלה ואם כן אף למ"ד דתפוס לשון אחרון היינו באומר תמורת עולה ושלמים דשם הדיבורים לגבוה סלקי אבל כאן זה הדיבור הוה לגבוה והדיבור השני אינו לגבוה ומה"ט נראה לי דזה טעמו של הרמב"ם דלכך לא יכול לחזור בהקדש אף בתוך כדי דיבור שזה הוה דיבור כמעשה והחזרה אינו רק דיבור גרידא ול"ש תוך כדי דיבור דהדיבור לגבוה הוה כמעשה ולא אתי דיבור גרידא ומבטל מעשה ובזה יש ליישב קושית הש"ך מתמורת עולה ושלמים דשם שני הדיבורים לגבוה ועכ"פ כאן קשה היאך יכול לחזור וצריך לומר דחשיב נדרו ופתחו עמו כיון שאינו רוצה לעקור גוף הקדש רק ששוחטו בחוץ אבל ההקדש לא נפקע ותדע שהרי חייב משום שחוטי חוץ ע"כ דהוה שם הקדש על זה רק ששחטו בחוץ ודו"ק היטב ומה שהאריך מעלתו בדברי המלמ"ל ואבני מילואים סי' קמ"ג אי כשמת הוא בטל הגט למפרע ורצה לדמות למ"ש בחולין דף ע' במחתך ומשליך וע"ש ברש"י דכל שהוא לפנינו חל הקדושה למפרע משא"כ כשמחתך ומשליך לא שייך אגלאי מלתא למפרע ורצה לדמות גם כאן לזה לא דמי לפע"ד דשם קדיש למפרע הבכור אבל כשכבר השליך לכלבים הא אי אפשר שתחול קדושה על בכור שחסר אברים אבל כאן למה לא יחול למפרע הגט וז"פ וברור שוב ראיתי שמ"ש למעלה דלא שייך נדרו ופתחו עמו משום דל"מ חזרה בהקדש כמ"ש הרמב"ם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כן מבואר בהדיא בתוס' מנחות דף פ"א ד"ה תודה ועיין קצה"ח סי' רנ"ה שביאר כן סברתו אברא דהדבר תמוה דהרי אח"כ פריך הש"ס אמאי נדרו ופתחו עמו ומה קושיא הא שאני הקדש דל"ש כן וראיתי למעלתו שנתקשה בזה על דברי התוס' במנחות הנ"ל וכן במנחה מן השעורים אך נראה דלק"מ דרש"י פירש במנחות שם בפירוש השני דזה סבור שיש תודה בלא לחם ואם כן לא שייך אמירתו לגבוה דניהו דגוף התודה רצה להקדיש אבל לא ידע שחייב לחם וכן מנחה מן השעורים הוא חשב שמנחה בא מן השעורים ואם כן הוה הקדש בטעות וז"ב ופשוט אבל באומר תודה מן החולין ולחמה מן המעשה כל שידע שחייב לחם ואינו בא רק מן החולין שוב לא יוכל לחזור וז"ב כשמש. והנה אחר זמן רק מצאתי בפ"י מס' ר"ה דף ד' בתוס' ד"ה צדקות שחידש דכשהגיע זמן ב"ת והוא אנוס מותר לשלחו על ידי שליח אף דא"י לסמוך משום דיש עשה ול"ת של ב"ת ע"ש וכתב שהאריך בזה בגיטין דף כ"ח ואם כן מיושב קושית מע"ל על התוס' דבנזיר גם כן דוחה הל"ת דסמיכה וצ"ע וכעת אני רואה שכן משמע בתוס' יומא דף ע"ד ע"ב בהדיא ע"ש גבי איצטריך קרא למעט ספיקא.