שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ז׳ (ג׳)

והנה בס' נדפס מחדש בקונטרס טומאה דחויה הקשה על התוס' ביומא הנ"ל כקושית הכ"ד בהקדמתו הנ"ל וכ"כ בזה והנה מה שהבין ששבת הותרה באמת אינו רק דחויה ועיין תשב"ץ ח"ג סי' ל"ז ל"ח אמנם מ"ש לחלק בין שבת דאינו רק איסור גברא משא"כ שאר איסורים דהוא איסור חפצא ז"א כמבואר בריטב"א קידושין נ"ד דדוקא נדרים הוה איסור חפצא משא"כ שאר איסורים כלם איסור גברא והנה הביא שם קושיא בשם מנחיל יעקב בהא דפריך הש"ס מעומר דנטמאת דמביא אחרת תחתיו ומה קושיא והא רש"י כתב במנחות ע"ב דלכך מביא אחרת תחתי' כדי שלא יאמרו דגם מנחת יחיד דוחה וא"כ אין קושיא דלכך מביא אחרת תחתי' וכתב דדברי רש"י קאי רק מה שא"ל הוה פקח ושתוק אבל למה דמביא אחרת תחתיו זה לא הוה משום גזירה דמנחת יחיד דהוה חולין בעזרה ובזה יפה תמה דדברי רש"י מבוארים דקאי ע"ז דמביא אחרת תחתי' וגם חב"ע ל"ש בזה דהא היא נטמאת ולא הקריבוה ראשונה והוא נדחק מאד ליישב הקושיא ולפע"ד הדברים כפשטם דבאמת הא ודאי דאם נימא דקצירת עומר דוחה שבת פשיטא דכיון דאינו רק דחויה דמפני גזירה בשביל יחיד לא ידחה איסור שבת דאינו רק דחייה בעלמא אבל באמת רבי ס"ל דקצירת עומר אינו דוחה שבת כדאמרו שם וא"כ ע"כ דמיירי בחול וא"כ שפיר שייך הגזירה ואם יקרה בשבת באמת א"ל הוה פקח ושתוק והוה כמו שא"ל אחרת אבל לדידן דקי"ל דקצירת עומר דוחה שבת שוב ל"ש הך גזירה וע"כ דמדינא מהדרינן אטהרה ובזה מדוקדק מה שפירש"י שם אם יש אחרת אפילו במחובר ולאיזה צורך פירש כן משום דכיון דמיירי במחובר ולרבי אין קצירה דוחה שבת וע"כ דמיירי בחול ובשבת דוקא אם יש אחרת מוכנת וכבר נקצר אבל ביומא ל"ג אם יש אחרת רק אומר ומביאין ועיין בהגהות ר"י פיק ז"ל שם וא"כ שפיר פריך וז"ב כשמש ובדקדוק שנו שם אם יש אחרת והיינו דבשבת צ"ל אחרת מוכן ובחול אפילו במחובר משא"כ לדידן ל"צ למנקט אם יש אחרת והנה מדברי הש"ס במנחות שם שאמר ש"ה שהרי דחתה שחיטה את השבת נלפע"ד בזה דבר חדש במה שהאריך הראב"ד והרא"ש והר"ן באם יש נבילה והחולה צריך לבשר אם נשחוט או נאכילו נבילה ולפמ"ש בש"ס י"ל כיון דבלא"ה החולה צריך לדחות איסור שבת בשעת שחיטה להחם לו חמין וכדומה שוב דוחה גם לענין שחיטה משא"כ שאר איסורים דלא נדחו רק בשעה שצריך להם ודו"ק ויש לכוין לזה סברת הרא"ש ביומא ובתשובותיו כלל כ"ו סי' ה' יעו"ש ודו"ק ועיין שו"ת בשמים ראש סי' ל"ט ובכסא שם. והנה לכאורה צ"ב דברי התוס' במנחות ט"ו הנ"ל שהקשה דר"י ס"ל טומאה הותרה בציבור ומאי קושיא דניהו דטומאה הותרה בציבור אבל למה יעשו בטומאה והא כיון דאינו רק שבט אחד יעשו הפסח בטהרה ואי שיטמאו אח"כ באכילתם אבל הטהורים יאכלו בטהרה והם באמת יאכלו בטומאה אבל ההקרבה יכולה להיות בטהרה וצ"ל כיון דעכ"פ יהיו חלוקים באכילה והרי ק"פ עיקרו לאכילה וא"כ גם זה שייך אין ק"צ חלוק אף שהקרבה יהיו בטהרה מ"מ האכילה יהי' מוכרח לעשות בטומאה לכך עושין גם ההקרבה בטומאה וזה מ"ש התוס' כיון דיש בו אכילה אין ק"צ חלוק ולכאורה כיון דנאכל בטומאה לא הוה מהדרינן אטהרה ועשעה"מ ולפמ"ש א"ש דזה באמת סברת ר"י דאין ק"צ חלוק דאל"כ כיון דההקרבה יוכל להיות בטהרה למה לא יהי' בטהרה דהא הכהנים טהורים וכ"ש טהורים ובאכילה יתחלקו הטהורים לבדם והטמאים לבדם לכך אשמעינן דאין ק"ץ חלוק ולפ"ז מיושב היטב הקושיא הנ"ל דע"כ לא חדשו התוס' דק"פ יש בו אכילה רק במקום דההקרבה יוכל להיות בטהרה אבל במקום דגוף ההקרבה הוא בטומאה פשיטא דכל דנאכל בטומאה גרע טפי ובודאי הותרה בציבור וז"ב ופשוט ובזה מיושב דברי הבה"ז שכתב דוקא ק"פ שנאכל בטומאה ותמה בשעה"מ אדרבא בדבר שאינו נאכל בטומאה ודאי מהדרינן אטהרה וכמ"ש מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה ולפמ"ש א"ש דבאמת דבר שאינו נאכל בטומאה ודאי גרע ורק לענין זה שאין ק"צ חלוק בזה היכא דנאכל גרע דא"כ יהיו חלוקין זה מזה ודו"ק היטב ובזה יש לישב קושית הרב מלביטש הנ"ל דהא התוס' כתבו דכל שא"י מגופו טומאה הותרה אף בשאר טומאות ולפמ"ש י"ל דבאמת צ"ב הא דאמרו ט"מ הותרה בציבור וקשה אכתי מה נעשה בשעיר הנאכל בחוץ וכבר הקשה כן בשעה"מ וכתב עפ"י דברי התוס' בדף ח' בחששא בעלמא כי הכא אפילו ביחיד לא מצרכינן לעשות בטהרה וביאור הדברים נלפע"ד דניהו דהיכא דאיכא שיריים לאכילה מודה ר"נ היינו דמהדרינן אטהרה אבל כאן באמת הוא בטהרה ורק לחוש לשמא יפול מת עליו בזה פשיטא דכל דטומאה הותרה לא חיישינן וזה לא מקרי אהדורי אטהרה והרי באמת טומאת המת ל"ש כדאמר רבינא רק דס"ד דלמ"ד דחויה אף בכה"ג חיישינן אבל למ"ד הותרה פשיטא דלא נקרא מהדרינן ולפ"ז זה לענין ט"מ אבל להתיר שאר טומאות דשכיחא פשיטא דכל דיש אכילה ודאי חיישינן וצריך לאהדורי אטהרה דהא טומאת ביתו שכיחא ודו"ק היטב ובזה נלפע"ד לישב קושית הלח"מ הנ"ל דלמה לענין עשייה אף טמא שרץ אינו נדחה ולענין אכילה כל שאין טומאה יוצא עליו מגופו מותר ולפמ"ש א"ש דבאמת אף לפמ"ש התוס' דשייך טומאה הותרה אף בשאר טומאות היינו דוקא למ"ד הותרה אבל למ"ד דחויה פשיטא דלא נדחה רק ט"מ דכתיב בקרא ולפ"ז לכך לענין עשייה גם ט"ש אינו עושה דאינו רק דחויה אבל כל שכבר נעשה בט"מ מה נ"מ אם יאכל הט"ש השתא ט"מ נדחה ומותר מכ"ש ט"ש ובזה מיושב מה דק"ל טובא דהרי ר"נ אמר מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה והרי הוא ס"ל דהותרה ואפ"ה כל דאיכא אכילה מודה ומכ"ש למ"ד דחויה דאין להתיר לאכול רק ט"מ ולפמ"ש א"ש דר"נ לא אמר רק להדר שיעשה בטהרה אבל כל דכבר נטמא בט"מ הרי פסח נאכל בטומאה ומותר לאכול אף ט"מ דמתחלתו בא לאכילה מכ"ש ט"ש אבל לעשות בטהרה פשיטא דלא נדחה רק ט"מ בלבד ודו"ק היטב.