שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ס״ז (ב׳)

והנה דברתי בזה עם לומדי למד ואמרי לי דע"כ צריך לומר דעל מלאכה דאורייתא קפדה תורה דאם לא כן יאסר בבהמה יותר מגופו דהרי בחצר וכרמלית מותר לישא משא ואלו בבהמתו נאסר דהתורה קפדה על נייחא שלה והשבתי דזה אינו דבשלמא באדם דשייך ביה אזהרת מלאכה שפיר יש לומר דרק מלאכה דאורייתא קפדה תורה אבל בעלי חיים דאינם בגדר ציווי ועיקר קפידת התורה שיהיה נייחא שלה ואם כן מה נ"מ בין רה"ר לכרמלית סוף סוף אם יניח עליה משוי לא תנוח ולא דמי למחמר דזה משום מלאכה נוגע ביה וכאן לא שייך מלאכה רק משום נייחא ועיין שבת קכ"א דמותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים בשבת דזה נחותה שלה כמ"ש התוס' שם אף שתולשת עשבים משום דעיקר הקפידה הוא על ניחותא דידה וצ"ע מיהו בגוף ההיתר שכתבתי נראה לפע"ד נכון וקצת ראיה מהא דמותר על ידי סרסורא ואף לפירוש רש"י ותוס' דדוקא הספסירא מותר היינו משום דמזבין תיכף ולא שייך נסיוני מכ"ש כאן דלא שייך נסיוני דאינו מוכרו רק בשביל שבת וגם בגוף הדבר תמהני דהא האידנא נהגו היתר בכל ואף דהטור נתן טעם משום פסידא ואם כן בזה לא שייך פסידא כמ"ש הצ"ץ אבל הב"י כתב עוד טעמים משום דהאידנא לא שייך נסיוני דאין אנו בקיאין ואם כן מותר אף לכתחלה וגם בש"ך שם ס"ק י"ב נראה דמשום זה נהגו היתר אפילו לכתחלה ורמז לאו"ח סי' רמ"ו ועל כן הדבר ברור לפענ"ד דמותר לגמרי ודו"ק היטב.