שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ס״א (ג׳)

ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם ע"ב מעיוה"כ ה"ד שתמה הלח"מ דלפירוש התוס' הא לר"ש בא"מ ליכא שבות כלל ולמה הוצרך משום דאין שבות במקדש ולפמ"ש א"ש דבאמת רבינו א"ל כשיטת רש"י וכאן הוה פ"ר רק דבדרבנן שרי וצירוף עששיות הוא דאינו רק מדרבנן ולכך הוצרך לומר דאין שבות במקדש ובאמת שפי' התוס' דחוק לפרש דצירוף דרבנן הוא דוקא בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וזה לא נזכר כלל ומדברי ר"ח בשטמ"ק הנ"ל משמע דכל איסורין דומין לשבת ולהתוס' הרי גם ר"י ס"ל דשבת אינו רק מדרבנן. והנה בתוס' ישנים ביומא שם ראיתי דברים חדשים בזה ואמרתי לרשום דמ"ש בשם ר"י דאף דהוה פ"ר ס"ל לאביי כיון דהוה דבר שא"מ אף דהוה פ"ר מ"מ מותר לר"י דאף דמשאצל"ג חייב לר"י היינו דוקא שם דמתכוין לעשות גוף המלאכה וא"צ לגופה אבל כאן אינו מתכוין כלל לצרף אמת שכעין זה מבואר בכ"מ בשם רבינו אברהם ז"ל דזה הבדל שבין אצל"ג לפ"ר אבל הוא תמוה דמ"ש דאביי לא ידע מעיקרא בין פ"ר לאינו פ"ר כדאמר באם לא הביא וכוונתו לשבת קל"ג אמת שכ"כ הרשב"א בחידושיו לשבת מ"א ע"ב בסוגיא שם אבל זה דוקא אליבא דר"ש ולא אליבא דר"י דר"י ודאי אוסר בפ"ר בא"מ ותדע דאל"כ מ"פ מבהרת והא לס"ד אף פ"ר מותר וע"כ דלנ"י ודאי אסור וצע"ג עוד ראיתי שם דבר חדש שכתבו לישב הך דכריתות שהביאו בתוס' דברישא קרי לה דבר שא"מ ואח"כ קראו מלשאצל"ג וכתבו דברישא נתכוין לכוונה הפכיות לכסות זה הוה דבר שא"מ אבל בסיפא נקרא משאצל"ג דהרי כוונה יש בדבר ובזה נלפע"ד להבין מה דקשיא לי בהא דפריך ביומא והלא מצרף וקשה טובא דמה ענין מצרף לכאן דהרי עיקר צירוף הוא לפי כשמתחמם באש קרוב להשבר ובאו המים הצוננים לחזק וכמ"ש רש"י בשבת מ"א ולפ"ז כאן שעיקר כוונתו בהטילו למים הוא שהעששיות יחממו המים ולא שהמים יקררו העששיות וא"כ אף דדבר שא"מ אסור בכאן י"ל דמותר דהוא מתכוין כוונה הפכיות אבל באמת ז"א דניהו דזה נקרא שא"מ אבל עכ"פ לר"י אסור גם בכה"ג כדאמרו בכריתות שם ועכ"פ י"ל מה דס"ד דאביי דדבר שא"מ מותר הוא דוקא בכוונה הפכיות כהאי ובזה יש ליישב מה שהקשה אביי מבהרת ולא הקשה ממה דאמר ר"י בגורר דאסור ולפמ"ש י"ל דס"ד דבכה"ג דמתכוין כוונה הפכיות מותר והיינו אם נימא דאינו רק מדרבנן אבל אם ר"י אוסר מה"ת דבר שא"מ אין לחלק בין אם מתכוין להיפך וע"ז משני דצירוף דרבנן הוא.