שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ס״א (ב׳)

ובזה מיושב היטב הא דקאמר אבל לא סורק אתאן כרבנן רישא ר"ש וסיפא רבנן ותמה בספר א"מ דאמאי לא הקשה טפי דא"כ מאי אבל דהא לרבנן גם חופף ומפספס אסור וכעין דמקשי בשבת מ"ד דחופף ומפספס אסור אף לרבנן ולפמ"ש א"ש דבאמת י"ל דגם המקשה ידע דכל הסורק להשיר נימין המדולדלין מתכוין רק דאינו מכוין על כל שער ושער ובכל שער י"ל דלא נתכוין לה וא"כ לרבנן דס"ל דבר שא"מ אסור שפיר אסור במסרק דעכ"פ מתכוין על המלאכה וניהו דלא נתכוין לאותו שער הא לא גרע מדבר שא"מ אבל בחפישה ופספוס דלא נתכוין לשער כלל י"ל דמותר אף לרבנן וע"ז חידש התרצן דגם לר"ש הוה פ"ר עכ"פ משום דמתכוין לעשות אותו מלאכה ודו"ק והנה סברת המחנה לויה נזכרה בתוס' יומא ל"ד הנ"ל ד"ה ה"מ אבל לא לענין פס"ר רק לענין משאצל"ג דסד"א דאף דה"א דר"י לא מחייב במשאצל"ג רק בדבר שהוא מתכוין בידים וכו' אבל שם דלא נתכוין להבערה כלל סד"א דאף דהוה פ"ר פטור לר"י ע"ש והנה מבואר מדברי התוס' דפ"ר מקרי אף שאינו מתכוין לאותו מלאכה רק משאצל"ג לא הוה בכה"ג וע"ז קמ"ל דאף מלשאצל"ג הוה ובספר מ"ל שם הרגיש מדברי התוס' בכריתות דף כ' גבי נתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות דס"ל להתוס' שם דהוה פ"ר אף שלא נתכוין לאותה מלאכה כלל ובאמת שביומא מבואר בביאור היטב אך מה שאני תמה בגוף הסברא שחידש המ"ל והלשון למודים דכל שאינו מכוין לאותו מלאכת פטור אף דהוה פ"ר שהרי הכ"מ פ"א מה' שבת הביא בשם רבינו אברהם החסיד בנו של הרמב"ם דהפרש בין משאצל"ג ופ"ר הוא דגבי פ"ר אינו מכוין למלאכה כל עיקר כגון שסזר פתח ביתו וצבי נצוד מאיליו ומשאצל"ג הוא שהוא מכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה ע"ש וביאור דבריו כתב בכפת תמרים בסוכה ל"ג וע"ש שהאריך בזה ולכל הפירושים בפ"ר הוא אף דלא נתכוין לאותו מלאכה כלל אפ"ה חייב וא"כ אין מקום לדבריו ואדרבא משאצל"ג הוא כשאינו מתכוין לעשות אותה מלאכה וכן מבואר מדברי התוס' יומא הנ"ל וא"כ אין מקום לדבריו וע"כ דבריהם צ"ע. ומצאתי דבר חדש בשטמ"ק ב"ק מ"ד ע"ב בהא דאמרו והנזקין שלא בכוונה ר' יהודה מחייב ור"ש פוטר כתב בשם הר"ח ר"ש לטעמיה דסבר דבר שא"מ פטור ור"י מחייב ואע"ג דקי"ל כר"ש לענין פטורי שבת י"ל בהא הלכתא כר"י דהא ר"ש ור"י הלכתא כר"י וי"א כיון דאמרו רבנן הלכה כר"י בעירוב מכלל דבשאר מקומות אין הלכה כר"י ע"ש ובאמת שסוף דבריו תמוהים דהא זה כלל גדול דהלכה כר"י נגד ר"ש כדאמרו בערובין מ"ו ומ"ש שם בשם הראב"ד דר"י ור"ש הלכה כר"ש הוא ט"ס וצ"ל הלכה כר"י אבל תחלת דבריו שאמר דזה תלוי במה שנחלקו ר"י ור"ש לענין שבת הוא דבר חדש יוצא מפי אדם גדול קדמון והנה בשטה שם מפרש הראב"ד והרא"ה ז"ל דהא דר"י בנתכוין להזיק לזה והזיק לזה אבל בשן ורגל אף שאין כוונתן להזיק אבל מתכונת היא לאכילה ולדריסה ע"ש וכפי הנראה כוונתו דק"ל לריש דפטור באינו מתכוין אמאי בשן ורגל חייב ולזה אמר דמתכוין עכ"פ לאכול וכאן אינו מתכוין כלל לזה שהזיק דלפ"ז לר"י דמחייב אף שאינו מתכוין כלל לאותה המלאכה ובזה אפשר לישב דברי המ"ל הנ"ל דלר"ש דפוטר בא"מ כלל לזה ובשן ורגל דמחייב משום שעכ"פ מתכוין לדריסה ואכילה וא"כ בכה"ג של"נ כלל לשום מלאכה שפיר פטור לר"ש אף דהוה פ"ר אבל לר"י שפיר חייב אף דל"נ לשום מלאכה ואף דבעי לר"י שיתכוין להזיק לזה גם בכל א"מ י"ל דעכ"פ נתכוין לשאר דבר רק לא לאותה מלאכה וז"ב ובזה נזכה להבין דברי הה"מ עכ"פ לר"ש דלכך ל"ש פ"ר דהא כל שלא נתכוין לא נתכוין למלאכת הצירוף כלל ובכה"ג ל"ש פ"ר ואף דלר"י באמת חייב אף בכה"ג מ"מ לר"ש ל"ש זאת דהא ל"נ כלל ואף דהה"מ סיים דאף לר"י פטור בזה זה באמת אינו מובן ועכ"פ לר"ש הדבר נכון וכמ"ש ועי' שעה"מ הלכות שבת פי"ב ה"א והנה התוספות בכתובות ה' ד"ה אם כתבו דהיכא דהוה מקלקל בחבורה ודבר שא"מ שרי ותמה המלמ"ל פ"א משבת דמשמע מדבריהם דבשביל דמקלקל אינו רק דרבנן לכך בא"מ מותר והרי התוס' בעצמם הוכיחו ביומא ל"ד הנ"ל דאף בדרבנן אסור שא"מ לר"י והניח בקושיא ולפע"ד לק"מ דהנה המלמ"ל בעצמו מביא בשם התוס' בכורות כ"ד דאף אם נימא דר"י דבר שא"מ אסר אף בדרבנן היינו בדבר שיכול להיות איסור זה כדמותו איסור תורה אבל בדבר שא"א להיות איסור תורה בשום מקום מותר בא"מ בדרבנן ע"ש ולפ"ז מקלקל בחבורה דמותר לר"י מה"ת וא"א שיהי' איסור תורה בזה שפיר מותר לר"י בדרבנן אבל התוס' הקשו על צירוף עששית שכתבו שם מקודם דצירוף עששית דאינם כלים הוא דהוה דרבנן אבל יש צירוף שהוא מה"ת שפיר הקשו דא"כ כיון דמשכחת לה שיהי' מה"ת שוב כל צירוף יאסור שוב ראיתי בתוס' עצמו בבכורות וכמדומה שהם עצמ' הרגישו בזה שהרי כתבו וראי' לזה מפ"ק דכתובות והן דברי תוס' בכתובות הנ"ל הרי שהבינו ג"כ כן ובזה יש ליישב קושית התוס' ביומא שם על רש"י דהרי הרשב"א בחידושיו לשבת מ"ב גבי גחלת של מתכת כתיב דלפי מה דאמרו ביומא אבל הכא צירוף דרבנן הוא היינו כל צירוף אפילו דכלים וכיון שכל צירוף ס"ל להש"ס ביומא דאינו רק מדרבנן ודחו לסוגיא דשבת א"כ שוב לא גזר ר"י בא"מ דלא משכחת שיהי' של תורה כלל ומה שהקשו התוס' דלמה פריך מאביי טפי הו"ל להביא משנה דר"י אוסר בגורם אף באיסור דרבנן הנה באמת ל"ק דהי' מקום לומר דמה דאמר אביי בשהגיע לצירוף ודבר שא"מ מותר משום דא"מ אינו אסור רק מדרבנן ובמקדש לא גזור ולכך מקשה מאביי דשם אמרינן דלר"י דבר שא"מ אסור מה"ת וע"ז משני דצירוף דרבנן הוא ובדרבנן שרי דבר שא"מ והנה לפי הגירסא שלפנינו דאמרינן דאין שבות במקדש ק"ל טובא דכל הטעם דאין שבות במקדש הוא בשביל שכהנים זריזין הם וכמ"ש הכ"מ פ"ח מבית הבחירה ואני הראיתי מקורו בשבת כ' וא"כ קשה טובא דמה שייך כאן דהכהנים זריזים הם דכיון דהגיע לצירוף א"כ ודאי מצרף וא"כ ל"ש כאן דאין שבות במקדש וכבר הארכתי בתשובה דע"כ ל"ש אין שבות במקדש רק במקום שהאיסור הוא משום גזרה אבל כאן דהאיסור הוא בפ"ע מה מועיל שאין שבות במקדש ס"ס יעשה איסור ומה מועיל זריזותי' דכהנים אך נראה דהנה התוס' מחלקים דצירוף עששיות אינו רק מדרבנן וצירוף דכלים הוא מה"ת ולפ"ז זה הצירוף של עששיות ל"ש למגזר דאם נתיר עששיות נתיר לצרף כלים דהא כהנים זריזים הם ובקיאים בהלכה ושפיר שייך לומר דאין שבות במקדש ובזה יש לישב קושית התוס' במה דמשני צירוף דרבנן והא ר"י גזור אף בדרבנן בא"מ ולפמ"ש א"ש דבאמת התוס' הקשו עוד דלפנינו הגרסא אין שבות במקדש ולפ"ז י"ל דבאמת גם רש"י גרס כן ועיקר כוונת הש"ס כיון דצירוף דרבנן והיינו בעששיות א"כ אף דאמרינן דר"י אוסר אף בא"מ דרבנן היינו דוקא במקום שיכול לבא לידי איסור תורה ולפ"ז במקדש דל"ש שיבא לידי איסור תורה דכהנים זריזין הם א"כ לא גזרו ע"ז דכל סברת התוס' הוא בשביל שיוכל לבא לידי איסור תורה ולפ"ז במקדש ל"ש זאת ומיושב קושית התוס' על רש"י שפיר ודו"ק היטב ובזה מיושב ג"כ מ"ש התוס' שם להקשות דמה מועיל צירוף דרבנן הא הוה פ"ר ולפמ"ש א"ש דהרי דעת התה"ד דפ"ר בדרבנן שרי ומה שהקשה המ"א בסי' שי"ד ישבתי לנכון בתשובה המיוחדת וחלקתי דכל דאינו איסור דרבנן בפ"ע רק בשביל גזירה כל דא"מ שרי וא"כ כאן ג"כ ל"ש פ"ר דכל שא"מ שרי דאינו איסור בפ"ע דכאן אינו מצרף גמור ורק בכלים שייך צירוף ובכה"ג ל"ש פ"ר ודו"ק היטב.