והנה דברי הב"ה שחידש דבקרובים כיון דהיה ראוי להיות נאמנים רק דגזרת הכתוב הוא דאינו נאמן אפילו משה ואהרן על כל פנים כששניהם מודים בקדושין מהראוי להיות דלא יתבטל עדותן כשנמצא אחד מהם קרוב ומחלק בין קרוב לנמצאו פסול והב"ש המה ע"ד אבל הדבר תמוה דהי"ל לדרוש מרגניתא שמצאתי בשו"ת אא"ז המהר"ם פדוואה סי' ל"ז שכתב גם כן דלמ"ד חוששין לקידושי ע"א אם כן פשיטא דקרוב לא מבטל עדות דאיך אפשר שאם היה לבדו היה מעיד וחוששין לקידושין וכשמצטרפין שנים והם קרובים זל"ז ופסול לגבי חברו אבל לענין העדות כשר כל א' לבדו ואיך אפשר שבהצטרף האחד יהיה פסול ואם כן א"ש דברי הרמ"א שכתב דהוי כמקדש בפני ע"א והיינו לפמ"ש דיש להחמיר כשטת הסמ"ג דחוששין לקידושין בע"א אם כן כל שמקדש לפני שני קרובים עכ"פ ע"א הוה ומהתימה על הב"ה שנסתייע לסברתו משו"ת מהר"ם פדוואה ולא הרגיש בסברת מהר"ם פדוואה הנ"ל אבל לפע"ד יש להרהר אחר סברת מהר"מפ הנ"ל דמה בכך שכ"א לבדו כשר מ"מ כל שמצטרף ב' קרובים לא נתכוונו להעיד ואין כאן אפי' ע"א ושאני באם היה לבדו דעכ"פ הוה עליו תורת ע"א משא"כ בשני קרובים ובפרט בקדושין דיכולין לומר שכל שראו ב' קרובים לא נתכוונו לתורת קידושין ולשחוק כוונו כמבואר כעין זה באהע"ז סי' מ"ב ועיין בתוס' מכות וא"ו ד"ה אמר ר"י דהסבירו טעמא דר"י דלכך בד"מ תתקיים העדות בשאר משום דילפינן משנים כמו אם היה שנים וא' מהם קאו"פ השני ל"ב לגמרי ומחויב שבועה כ"כ בשלשה תתקיים העדות בשאר ע"ש ולפי דברי מהר"ם פדוואה ל"ד דשאני שנים דכ"א לבדו כשר לשבועה הלכך לא מבטל במה שהם קרובים דעכ"פ לגבי העדות אינם פסול אבל לחייב ממון דכ"א לבדו ל"מ אם כן כל שנצטרף הקרוב שוב יבטל העדות לגמרי ואם כן ע"כ דליתא לסברא זו אברא בגוף סברת המהר"ם פדוואה הנה אנן לא קי"ל כן דלדבריו בד"מ בקרובים זל"ז היה מהראוי שיתחייב עכ"פ שבועה והרי אנן קי"ל בש"ע סימן ל"ו ס"ב דדוקא בשביל שלא ידע מקורבת השני הוא דמחייב שבועה אבל לא מטעם שעכ"פ כשרים הם כ"א בפ"ע לשבועה ועיין בחידושי ריטב"א במכות שם שביאר בהדיא דרבי יליף ד"מ מד"נ מה בד"נ עד הנשאר אינו מחייב כלום אף בד"מ עד הנשאר אינו מחייב כלום אף שבועה ולכך הוא חוזר ומלמד על השלשה והמאה ועכ"פ מבואר דשנים קרובים בממון אין מחייבין אפילו שבועה אף דבפ"ע היה יכולין כ"א לחייב שבועה אפ"ה באם הם קרובים אין מחייבין שבועה ומכ"ש בקידושין. הן אמת דגוף הסברא תמוה דלמה באמת לא יוכלו לחייבו שבועה דאם הא' לבדו היה מחייבו שבועה וא"כ למה יזיק מה שהיה עוד אחד עמו וכמ"ש מהר"ם פדוואה סברא זו והוה כעין דאמרו חידוש הוא דכ"א בפ"ע שרי ובהתחברם יחד יפסלו אך לפע"ד נראה טעם חדש דלכך בשני קרובים זה לזה א"י לחייבו שבועה דהנה באמת דעת רבינו יקיר בחו"מ סי' ל"ד דבע"ד עם הע"א מצטרפין לפסול אותו לעדות ולשבועה כל שנשבע כנגד העד וכבר הארכתי בזה בתשובה בשם אבי מורי הגאון נ"י דאם כן האיך יכול לחייב שבועה ולא נחוש שיפסול אחר כך לעדות ולשבועה כדרך שחששו שמא יוציא הלה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה אבל באמת יש ליישב דפשיטא בשביל חשש שיפסול לעדות ולשבועה לא נתחייב לזה ממון דזה יטעון אני יודע דזה משקר והתורה לא חייבנו רק שבועה אתם מה לכם עלי וגם אנחנו אומרים שאחרי שהתורה האמינה אותו נגד עד בשבועה בלי ספק לא ישבע לשקר ומה שיעידו אחר כך בודאי יהיה שקר וכ"כ יוכלו לפוסלו בשאר פסולים שיאמרו עליו ומכ"ש שלא נוכל לפטרו על ידי זה ושאני התם במשכון שיבורר השקר בפירוש ונראה וניכר לכל וגם שם יש מקום שישבע השני אבל כאן התורה חייבה שבועה לשבע ולפטור ואיך בשביל חשש יפסול מלישבע וז"ב. ולפ"ז זהו שם אבל בשני קרובים שמעידים ניהו דגזה"כ שמבטל העדות אבל באמת אמרינן דהאמ' הגידו והרי משה ואהרן דודאי מעידין האמת ואפ"ה גזה"כ דפסולים ולפ"ז היאך תחייבו שבועה והרי א"א לו לשבע דהרי תיכף כשנשבע הוא נפסל ואף להעיד שנית א"צ דכבר העידו ורק דלא הועיל בעדותן אבל לענין שיפסול בודאי מפסל דבאמת הם אומרים אמת רק שא"י לחייב ממון אבל לפסול לעדות ולשבועה בודאי נפסלים וא"ל כיון דהם קרובים איך יכולים לפסלו לעדות ולשבועה דז"א דהרי לא גרע מבע"ד שיכול להצטרף מכ"ש בזה מיהו י"ל דמגרע גרע דהרי הם קרובים וגם כעת הם קרובים מה שאין כן בע"ד דאינו בגדר עד ובתורת עד הוא כשר כל שאינו נוגע לו אך נראה דזה כשהם קרובים זל"ז אבל כשהם קרובים לאחד מבע"ד אז בודאי א"א לחייב שבועה דשם כשישבע שוב בודאי יוכלו לפסול אותו דלזה אינם נחשבים כקרובים כל שהיו קרובים לצד השני כיון דאינם מחייבים ממון גם שבועה שוב יוכלו לפוסלו ולא גרע מבע"ד ועד ולפ"ז שפיר יליף רבי בד"מ ג"כ כמו ששנים אינם מחייבים אף שבועה והיינו בכה"ג דהם קרובים לבע"ד ה"ה בשלשה וממילא ה"ה כשקרובי' זל"ז דהרי נמצא אחד מהם קרוב או פסול הוא בין כשהם קרובים לאחד מבע"ד או שקרובים זה ל"ז וז"ב. ובזה מיושב היטב טעמו של ר"י דמכשיר בד"מ וכ"כ להקשות דל"ש להקיש שלשה לשנים דשנים בדין הוא שיכולים לחייב שבועה דהא כ"א בפ"ע יכול לחייב שבועה משא"כ בשלשה לענין ממון ולפמ"ש א"ש דהכי יליף ר"י דמה שנפסל קרוב או פסול הוא בין בקרובים זל"ז ובין בקרובים לבע"ד ולפ"ז בקרובים לבע"ד ל"ש סברת מהר"ם פאדוואה דכל שהם קרובים לבע"ד מהראוי שלא יתחייב אף שבועה ואפ"ה לשבועה נאמנים ה"ה בשלשה וע"ז אמר ר' דאדרבא בזה ודאי א"י לחייב שבועה וכל שהם קרובים זה ל"ז אין ראיה משנים לשלשה ומטעם שכתבתי וא"כ לכך בד"מ פסול וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הנו"ב מהד"ת חאהע"ז סי' ע"ו על רבי דמ"ט להקיש ד"מ לד"נ הא שאני ד"נ דע"א אינו מחייב דבר מה שאין בד"מ דמחייב עכ"פ שבועה ולפמ"ש אתי שפיר דל"ש כאן שבועה בקרובים לבע"ד וכשקרובים זה לזה ל"ש לאקשויי שלשה לשנים מטעם שכתבתי ואם כן ממה נפשך אי אפשר להקיש בד"מ שלשה לשנים ודו"ק היטב כי הוא עצה עמוקה.
שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן נ״ח (ב׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא קמא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
