שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ה׳ (ג׳)

והנה בהא דפריך ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה הקשו התוס' ביומא דף ז' ד"ה מכלל דמה קושיא שאני יוה"כ דא"א להיות על מצחו א"כ מרצה מידי דהוה על טומאת גברא דלא מרצה ציץ עלה ודחיא טומאה וכתבו דאכתי קשה כיון דרק דחויה הוא נימא הבא קרבן אחרת וע"כ דהציץ מרצה וגם דחויה הוא וא"צ להביא אחר תחתיו ולכאורה קשה כיון דעיקר הקושיא היא מכה"ג ביוה"כ והיינו בעבודות לפני ולפנים א"כ הרי אמרו בגיטין דף נ"ד כה"ג ביוה"כ יוכיח דאם אמר פיגול מהימן וע"כ דע"א מהימן באיסורין ודחי דלמא דחזיני' בפשפש והנה אף אם נימא דמהימן היינו כשהוא בידו או שהיה בידו כדנחלקו אביי ורבא שם ולפ"ז יקשה לענין טומאה היאך יהיה נאמן והא אין בידו לטמאות הקרבן דאם יטמא עצמו ויכנס בטומאה יתחייב מיתה וא"כ מה קושיא דיביא אחרת תחתיו ומי יאמין לו שנטמא הקרבן ובפרט דל"ש כ"כ דבר שיטמא ועיין מגן גבורים סי' כ"ח מ"ש בשם דודי הגאון מוה' שאול ז"ל אבד"ק אמשטרדם בבנין אריאל שלו ועכ"פ בידו בודאי לא הוה וא"כ מי יאמין לו אך נראה דהנה הראב"ן ביאר שם דקושיית הש"ס בגיטין אינו מהפר דהרי הפר היא שלו ובעלים בודאי נאמנים על שלהם וקושית הש"ס היא מהשעיר שהי' של ציבור וא"כ י"ל דקושית ר"ש הוא מהפר דאם יבא ויאמר שנטמא הפר א"כ בזה נאמן והיו לו להביא אחר תחתיו וע"כ דהציץ מרצה אך עדיין קשה דא"כ מה משני ר"י טומאה הותרה בציבור הרי השעה"מ הביא בפ"ד מביאת המקדש דברי התוס' ישנים שהקשו מה משני ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרת בציבור הא פר שלו דיחיד הוא ולא הי' של ציבור ואפ"ה מרצה הציץ וכתב דעבודת התלויות בשעיר תלויות בפר ג"כ וא"כ כשם שהותרה הטומאה בשעיר הותרה בפר ע"ש ולפ"ז שוב יקשה מה מקשה ר"ש מפר והא פר באמת הוא של יחיד ורק דתלוי בציבור ולפ"ז ממנ"פ הרי בשעיר אינו נאמן וא"כ ע"כ הציץ מרצה וממילא גם בפר הציץ מרצה אמנם באמת המעיין ביומא דף נו"ן ימצא דס"ל לר"ש דפר של יוה"כ הוא חטאת הציבור ואף דהש"ס מגיה שם היינו כי היכא דלא נדוק דמקרי פר של ציבור אבל לפי המסקנא דגם בפר כיון שזמנו קבוע דוחה את הטומאה א"צ להוציא דברי ר"ש מפשטיה וס"ל דפר מקרי ציבור וא"כ שפיר מקשה דא"צ לומר דפר תלוי בשעיר וא"כ מקשה דפר הוא הבעלים בעצמו ומהראוי להביא פר אחר כיון דאינו רק דחוייה וע"כ דהציץ מרצה ודו"ק ולפ"ז מיושב היטב קושית הכ"מ והבה"ז דהרמב"ם פסק דטומאה דחויה ופסק דאינו על מצחו אינו מרצה וקשה קושית ר"ש ולפמ"ש י"ל דבאמת רק ר"ש לשיטתו דס"ל דפר היינו חטאת ציבור ושפיר מקשה אבל לדידן ל"ק דדבר הוא של יחיד ורק דתלוי בשעיר ועל השעיר אינו נאמן והציץ מרצה א"כ גם בפר הציץ מרצה ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ובגוף קושית ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה תימה לפע"ד דקשה ולטעמיך דגם לר"ש מי ניחא הא גם לר"ש דס"ל דתמיד מרצה הא אמרו ביומא דף ז' ח' דבנשבר הציץ אינו מרצה לכ"ע והיינו משום דבעינן שיהא ראוי על מצחו וזה אינו ראוי על מצחו כיון שנשבר ולפ"ז כה"ג ביוה"כ בעבודות לפנים שהיה אסור לכנוס כ"א בד' בגדי לבן ואם היה לובש הציץ היה פוסל היתר בגדים פוסל ומחלל עבודה מחייב מיתה ביד"ש וא"כ אינו ראוי להיות על מצחו ולמה יהיה מרצה והיא קושיא נפלאה אמנם נראה דהרי מפרש התם טעמא דר"ש דכתיב תמיד לרצון לפני ד' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו ומי לא בעי מינם ולמיעל לבה"כ אלא תמיד מרצה ולפ"ז ע"כ שמרצה אף בשעה שאין הכה"ג לובש הציץ ואינו ראוי לציץ דאל"כ יקשה היאך יהיה מרצה הציץ אם יארע טומאה בקדש בשעה שהכ"ג מינם או הוא בבה"כ שאינו ראוי ללבישה וע"כ דתמיד מרצה ולא ממעט רק אם המניעה מציץ שאינו ראוי להיות על מצחו שנשבר אבל אם הציץ בעצמותו ראוי רק שהכה"ג אינו ראוי הוא מרצה וטעמא דמסתבר הוא כיון דהציץ בקדושתו מה בכך שאינו ראוי הכה"ג ללבשו הא אף שאינו על מצחו הוא מרצה משא"כ אם הציץ אינו בקדושתו אינו מרצה וא"כ ר"ש לשיטתו שפיר מקשה מכה"ג ביוה"כ דלר"ש בעצמו בודאי ניחא וזהו דמקשה לר"י דס"ל דכל שאינו על מצחו אינו מרצה א"כ מכ"ש כה"ג ביוה"כ שאינו ראוי להיות על מצחו דודאי אינו ראוי לרצות ובזה מיושב היטב קושית התוס' דמה קושיא מכה"ג הא כיון דא"א להיות על מצחו מרצה מידי דהוה אטומאת גברא ולפמ"ש א"ש דשאני טומאה כל דדחויה היא שוב ראוי עכ"פ להיות על מצחו ומרצה אבל ביוה"כ שאינו ראוי להיות על מצחו למה ירצה אמנם זה לר"ש דס"ל דתמיד מרצה אף שהכהן אינו ראוי ללבישה והעיקר תלוי בעצם הציץ אם הוא ראוי בעצמותו לרצות א"כ גם כאן מרצה אף שאינו ראוי ביוה"כ אך לר"י דס"ל דדוקא על מצחו מרצה י"ל דביוה"כ אינו מרצה אמנם אחר העיון י"ל דלר"י מרצה ביוה"כ דהנה באמת טעמו של ר"י דס"ל עודהו על מצחו מרצה ושאינו על מצחו אינו מרצה היא משום דכיון דלדידיה תמיד אתי שלא יסיח דעתו ממנו א"כ כל שהוא על מצחו ומתכוין עליו אינו מסיח דעתו ממנו ומקדושתו הוא מרצה וכל שאינו על מצחו ואינו בקדושתו ויכול להסיח דעתו אינו מרצה ולפ"ז י"ל דזה דוקא אם יכול ללבשו ואינו לובשו א"כ אינו מרצה דהרי כל שאינו על מצחו בודאי מסיח דעתו אבל ביוה"כ דאסור ללובשו א"כ י"ל דלא מקרי הסח הדעת דהא אסור ללבשו ול"מ אם נימא כשיטת ר"י דבתפילין פסול היסח הדעת דווקא כשעומד בק"ר אבל אם עושה דבר אחר כל שאינו עומד בק"ר אין פסול היסח הדעת א"כ כ"ש כשעובד עבודתו לפני ולפנים דודאי יכול הציץ לרצות דאף דאינו על מצחו זה דוקא כל שיכול להיות על מצחו ואינו על מצחו שייך היסח הדעת אבל ביוה"כ דא"א להיות על מצחו מרצה וגם להרמב"ן דס"ל דצריך שיתכוין רק על התפילין אפ"ה זה כשיכול לכוין על התפילין דוקא אבל כשא"י לכוין וא"י ללובשו פשיטא דאינו מעכב ומרצה כנלפע"ד ועכ"פ אף אם נימא דלר"י בעי על מצחו דוקא מ"מ ל"ק קושית ר"ש דבאמת י"ל כסברת התוס' דכל דא"א מרצה רק דר"ש לשיטתו דס"ל דתמיד מרצה אף שאינו ראוי ללבשו כל שהציץ בעצמותו ראוי ושפיר הביא ראי' מכה"ג ביוה"כ דאף שאינו ראוי ללבשו מרצה כל דגוף הציץ ראוי אבל אין קושי' על ר"י די"ל דאף דאינו על מצחו כל שא"י ללבשו מרצה כקושית התוס' רק לר"ש בעצמו דס"ל דאף שהוא בבה"כ אף שאינו ראוי ללבישה מרצה שפיר מביא ראיה מכה"ג דמרצה אף שאינו ראוי ללבשו וע"ז דחה לי' ר"י דיוה"כ א"צ ריצוי ציץ כלל אבל לדידן ל"ק קושית ר"ש כנלפע"ד ובזה מיושב קושית השאגת ארי' סי' ל"ח לדידן דקי"ל טומאה דחויה א"כ לתמיד מרצה הוא דאתי ולא ס"ל תמיד שלא יסיח דעת והרי אנן קי"ל כר"ש ואפ"ה קי"ל דאסור להסיח דעת מתפילין ולפי מ"ש א"ש דדוקא ר"ש דס"ל תמיד מרצה אף דעייל לבה"כ א"כ א"א לומר דדוקא עודהו על מצחו מרצה ומטעם שאינו מסיח דעתו ממנו דא"כ בהולך לבה"כ איך מרצה הא אז בודאי מסיח דעתו ועומד בק"ר ובבזיון אבל לדידן באמת ס"ל כרי' דדווקא בעודהו על מצחו מרצה ומטעם שקדושתו עליו ומכוין דעתו דאסור להסיח דעת ומה שכה"ג ביוה"כ מרצה ה"ט דשם ל"ש הס"ד דהא אסור ללבשו ול"ש הס"ד ואינו מקל ראשו והציץ בקדושתו ובפרט שטומאה דחוייה הוא וא"א לציץ ללבוש אז וכקושית התוס' שם ודו"ק ועיין בשו"ת ש"א שם שהאריך הרבה בסוגיא הלז וכבר ישבתי הרבה מקושיותיו ואכמ"ל ומפני כי היום עניתי בצום נפשי תענית אסתר ע"כ דברי מעטים. והנה בהא דאמרו בפסחים צ"ה דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ור"י אומר אף דוחה את הטומאה ומפרש הטעם דת"ק ס"ל מפני טומאה דחיתו ואיך יביא בטומאה ור"י ס"ל התורה חזרה אחר טהרה ואם לא זכה יבא בטומאה ולפע"ד אפשר לומר דר"י לשיטתו דהוא ס"ל דטומאה הותרה בציבור וא"כ לדידי' אף דיחיד נדחה לפסח שני היינו דלדידי' לא הותר ליחיד וצריך לחזור אחר טהרה ולכך נדחה אבל אם לא אפשר יביא בטומאה אבל לת"ק דס"ל טומאה דחוייה וא"כ ממילא ביחיד אף לא נדחה וא"כ צריך לבוא בפ"ש בטהרה דוקא וז"ב ואף דבפסח לר"י כתבו התוס' דלא הותר עיין בנו"ב ושעה"מ שכתבו דגם בפסח הותר וישבו דברי התוס' ועיין תוס' יומא דף נ"א שהאריכו בטעם הדבר ובמה נחלקו ת"ק ור"י ולפמ"ש א"ש.