שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ל״ח (ב׳)

ולפ"ז כל שמבטלו בפירוש שפיר מועיל הביטול דהרי כל שמבטלו שוב כל מי שמחזיק בו זכה א"כ שוב במה יתחייב הלה דהא באמת אינו שלו רק שקבל אחריות א"כ אסור לאדם אחר להחזיק ובזה מבואר מה דאמרו בפסחים שם סד"א כיון דכי איתיה הדר בעיניה לא ברשותי' קאי קמ"ל כיון כו' ופירש"י דדבר הגורם לממון אף לר"ש לא מקרי ממון רק בליתא בעיניה ומזה למד הצ"ץ דכל דאיתא בעיניה לא מקרי ממון דבר הגורם לממון ולפמ"ש י"ל דאין ראיה מזה דדוקא בחמץ דבאמת אינו שלו רק של עכו"ם ואינו של אדם וא"כ מהראוי שלא יעבור עליו ועיקר מה דחידש הש"ס שכיון שאסור לאחר לקחתו מידו מקרי ברשותו שוב כל זמן שאיתא בעיניה אינו שלו באמת אבל כל דבר הגורם לממון יש לומר דאף שאיתא בעיניה מקרי ממון וצ"ע ובזה יש ליישב הרבה קושיות של הקצה"ח על הצ"ץ ע"ש סי' שע"ו ס"ק ז' ובתשובה הארכתי אלא שאין לפני ספר הצ"ץ כעת ליישב דבריו ובזה נראה לפע"ד ליישב מה שהאריך בשאגת סי' ע"ח דמ"ל דעובר בעשה דתשביתו בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות די"ל דמה דגלי גלי והיינו לענין ב"י וב"י אבל לענין העשה דתשביתו לא גלי ע"ש ולפע"ד נראה דאדרבא במ"ע דתשביתו ודאי מצוה דבאמת כל עיקר דבעי קרא דלא ימצא לרבות בקבל עליו אחריות היא משום דס"ד מה בכך שקבל אחריות והא מ"מ אינו שלו ואינו ברשותו ובחמץ שלו גזה"כ שיעבור וחידוש הוא ומנ"ל לרבות בקיבל עליו אחריות לכך איצטריך לא ימצא ומעתה זהו בענין הלאו דב"י וב"י דהוא בעת שיגיע זמן האיסור והתורה הוציאו מרשותו שהרי אסור בהנאה אבל ההשבתה דצותה התורה שישביתו להחמץ והיינו בעוד שהוא שלו והרי עיקר מצות שריפה שיהיה בחמץ שלו א"כ גם כשקבל אחריות שכל שמקרי שלו למה לא יצטרך להשביתו וא"ל דמצות ההשבתה הוא בשביל הלאו דא"כ בקבל אחריות דלא שייך ב"י א"כ גם השבתה אינו חייב דז"א דהא באמת בב"י וב"י עבר דגלתה קרא וא"כ ממילא מכ"ש דחייב בהשבתה וגם מי תלה ההשבתה הלאו דב"י אפשר דצותה תורה להשבית אף במקום דל"ש ב"י ואף דשיטת ר"י דהמשהה ע"מ לבערו אינו עובר כבר האריך שם לדחות דברי התוס' ועכ"פ גוף הסברא ודאי נכונה דלענין השבתה ודאי מסתבר דצריך להשבית והנה לכאורה קשה למה יעבור על ב"י במה דחייב באחריות כשיאבד הא לא עדיף מהלואה גמורה דהפקעת הלואתו שרי ומכ"ש לענין חיוב אחריות אמנם נראה דאדרבא אם נימא דהפקעת הלואתו שרי שוב אדרבא הוה שלו לגמרי דאי בעי מפקע הלואתו וא"כ שוב ממ"נ עובר אך אי קשיא הא קשיא דהא התומים כתב בסי' ע"ב ס"ק נ"ז דבפקדון וחפץ מסוים ל"ש הפקעת הלואתו ואסור ולפ"ז כל שכן בעין והו"ל חפץ מסוים ואינו עובר דל"ש דיכול להפקיע הלואתו דהא הו"ל דבר מסוים אבל באם יאבד או נגנב שוב יכול להפקיע הלואתו ולמה מקרי דבר הגור' לממון דהא כל שיגנב או יאבד לא מתחייב באחריות וביותר יש להקשות למה דמסיק דלר"ש כל שהוא בעיניה ל"ש דבר הגורם לממון רק דכל שיאבד יתחייב אם כן על זה שרי הפקעת הלואתו והיא קושיא גדולה ומכאן לכאורה קצת ראי' לשיטת הרמב"ם דאף בחייב מחמת שאנסו המלך שיקבל אחריות גם כן אסור ואם כן מה מועיל שיפקיע הלואתו הא מ"מ חייב באחריותו אבל להראב"ד והפוסקים סימן ת"מ דל"מ באנס ואם כן קשה הוא הו"ל הפקעת הלואתו ואני אמרתי להמתיק דברי התומים דבאמת אמרו בב"ק קי"ג דהפקעת הלואתו בעבד עברי דגופו קנוי הוה כגזילה ממש ואסור וא"כ כל שהפקדון בעין א"כ כל היכא דאיתא ברשות דעכו"ם הוה הו"ל כגזלן ממש אבל כל שנאבד רק שאנו דנין שמחויב לשלם זה הוה הפקעת הלואתו ושרי והוא קושיא נפלאה והנ"ל בזה דבר חדש דהנה ענין הפקעת הלואתו דשרי באמת כל שיש חילול השם אסור ולדעת הרבה פוסקים אף בלא נודע כל שטעה מעצמו הוא דשרי ולא שיטעה אותו ועיין בסי' שמ"ח בחו"מ וא"כ שוב ל"ש הפקעת הלואתו דשרי דהא אסור מטעם חילול השם אך עדיין יש לומר דניהו דאסור מצד חילול השם אבל בדיני אדם הפקעת הלואתו שרי וא"כ שוב ל"ש דבר הגורם לממון בזה אך נראה דדין הפקעת הלואתו הוה כמזיק מתנות ממון כהונה דקי"ל דכל דמשתרשי לי' חייב ולפ"ז כל שחייב באחריותו ואלו מגניב או מתביד יצטרך לשלם וא"כ הרי משתרשי לי' ול"ש הפקעת הלואתו דלא גרע ממזיק מתנות כהונה דכל דמשתרשי לי' חייב וה"ה בכאן הרי מגיע לו הנאה עי"ז שמפקיע הלואתו אבל באמת ז"א דכל הפקעת הלואתו הרי משתרשי לי' דאינו משלם לו הלואתו אך נראה לפמ"ש הר"ן בפ' הזרוע בהא דהקשו התוס' הרי אוכל מתנות כהונה הו"ל משתרשי לי' וכתב הוא דל"ש משתרשי רק באנס בית המלך גורנו דהוא לא רצה להפקיע רק שהמלך אנס גורנו אבל כל שרצה להפקיע המצוה פטור אף במשתרשי לי' ולפ"ז כל שבאמת מפקיע הלואה שפיר שרי אבל כל שאינו מפקיע הלואה רק שמגניב או מתביד רק דנימא כל שרוצה להפקיע הלואתו שרי ל"ש דבר הגורם לממון ז"א דכל שאינו רוצה לחלל ש"ש ולשלם לו שוב עובר על ב"י כנלפע"ד נכון.