שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ט״ז (ב׳)

והנה במ"ש למעלה בדברי הרמב"ם וטוש"ע שכתבו דלכך אסרו ביו"ט להראות סכינו לחכם שמא ימצא פגומה והדבר יפלא איך שייך חשש כזה והא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם כעת מצאתי דבר פלא דבסי' וא"ו בש"ע מבואר דביו"ט מותר לכרוך מטלית על הפגימה משום שאסור להשחיז ולפ"ז יש לחוש שמא באמת ימצא פגם כיון שאסור להשחיז ביו"ט והוא לא הכין לו סכינים מעיו"ט וכשיאמר לו החכם שהוא פגום לא ידע שכוונתו שמתיר לו לשחוט ע"י שיכרוך מטלית וילך וישחוט לפי שהוא ע"ה ולכך חכם שראה סכין לעצמו משאילה לע"ה משום דהוא יכרוך מטלית ולא יבא מכשול עי"ז אבל לע"ה אסור לומר לו שהוא פגומה פן יבא להשחיז ודו"ק היטב והנה בשנת בר"ך עש"ק וישב כתב לי המופלג אהרן רייז מזראוונא על מ"ש בהגהות לש"ע יו"ד סי' ח"י והיא הקושיא שכתבתי למעלה על הרמב"ם בפירוש דאין מראין סכינו לחכם דאיך אפשר שימצא פגום וע"ז כתב דהרמב"ם לא כתב שמנדין רק כשלא הראה סכינו לחכם אבל כל שהראה סכינו לחובתו מה עבר בזה והרמב"ם לא סבר מפני כבודו של חכם רק כדי שלא ימצא פגום והנה זה לקח מדברי הש"ך בסי' ח"י ס"ק כ"ח אבל טעה בזה דמה שמראין סכין לחכם גם הרמב"ם מודה דהוא רק מפני כבודו של חכם דהוא ש"ס מפורש והש"ך לא כתב רק דמה שמנדין הוא מפני שמא ימצא פגימה וא"כ שפיר הקשיתי דאיך שייך לחוש שמא ימצא פגום והלא מסתמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן ובודאי לא יביאו פגום וגם למה לא חשו שמא יאכל ביו"ט מסכין פגום וז"פ.