שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קמ״ט (ג׳)

והנה מעלתו תמה על המלמ"ל פי"א מתרומות שנסתפק שם אי זר יכול לסוך בשמן של תרומה לכהן דהוה כסך עצמו וכתב דלהרמב"ם מותר דאין זו דרך סיכה וע"ז הקשה מאו"ח סי' תרט"ז ולפע"ד לק"מ דשם אינו רק דרבנן דאף הנאה של כילי אינו רק מדרבנן לדעת הר"ש ועיין מלמ"ל פ"ב מתרומות אבל ביוה"כ דאם נימא דסיכה כשתיה שוב אסור מה"ת וצ"ע בזה והנה מ"ש מעלתו לחלק דשאני יוה"כ דאף להושיט אצבעו במים אסור משא"כ בשאר איסורים דבעינן שיהי' כשתיה ממש והביא ראיה מהא דאמרו בפסחים דף ל"ו חומר במעילה מבשאר מצות שאם הושיט לכלי לטול חפץ וסך ידו בשמן של קודש חייב משא"כ בשאר מצות וקשה הא גם בחלב מתעסק חייב ועפ"י וע"כ דשאני מעילה משאר איסורים ויבואר לפנינו ולפע"ד משם אין ראיה דשאני מעילה דאף שלא כדה"נ אסור ומה שסך במתעסק לא גרע משלא כדה"נ דאסור משא"כ בשאר איסורים ומ"ש הוא לחלק דמתעסק בחלבים אינו רק בשביל שמתכוין. דהנאה מחשיב לי' לכוונה כמ"ש רש"י בסנהדרין דף ס"ב ועיין תוס' ב"ק דף ל"ב ד"ה איהו דקא עביד מעשה וא"כ בחצי שיעור דהרי סיכה כשתיה אינו רק משום הנאה והנאה לא הוה רק כחצי שיעור כמ"ש המ"מ פ"ח ממ"א וא"כ ל"ש בחצי שיעור מתעסק בחלבים דבעינן הנאה ממש דהיינו אכילה ולא בנהנה הנה זה כתב מעלתו שהעלה כן בחידושיו ליו"ד אבל לא ידעתי טעמו. והנה התוס' ביומא ע"ו כתבו דסיכה כשתיה אינו רק מדרבנן והביאו ראיה דאל"כ איך מותר להעגיל בן בתו ישראל ודבריהם תמוהים כמ"ש הרמב"ח בחידושיו ליומא שם דהא בכריתות ז' פריך מינה לשמן המשחה ומשני משום דנתחלל וא"כ מוכח שהוא מה"ת דשאני התם דכבר נתחלל ע"ש ומעלתו הוסיף לתמוה דניהו דסיכה אינה כשתיה מ"מ ליתסר משום דהוה הנאה של כילוי דאסור בתרומה ועיין מלמ"ל פ"ב מתרומות וגם הקשה מעלתו דל"ש שנתחלל דהא בהיתר עשה אמנם נראה לפע"ד דבאמת כל שעומד השמן לשתיה א"כ מה שעושה סיכה אינו כשתייה רק מדרבנן דמה"ת מהראוי שיעשה בו שתיה או אכילה אבל שמן המשחה דעיקרו נעשה למשוח ולסוך בזה סיכה כשתיה ולפ"ז נראה לי דמה דפריך משמן המשחה היינו באמת דס"ד דסיכה כשתיה בכל מילי וע"ז משני דכתיב כי יחללוהו היינו כיון דעומד לאכילה, ולשתיה באמת מה שסך בו זה אינו בהיתר דעיקרו נעשה לאכילה ולשתיה ואף דמותר לסוך בו כיון שהתורה נתנה ברשותו של כהן לכל דבר אשר יוכל להשתמש בו וא"כ לכך מותר להעגיל בו הקטן כיון שכבר נתחלל ומעתה שפיר הוכיחו דסיכה אינו כשתיה מה"ת דאם הוה כשתיה מה"ת שוב עשה בהיתר ולמה יהי' מותר להעגיל וע"כ דאינו כשתיה ממש וע"כ עשה שלא בהיתר כמצותו ולכך נתחלל ודו"ק ובזה יש לישב מ"ש הרמב"ם פ"ב דמע"ש משנה ב' שהביא ראיה מהירושלמי דאמרו מה הקילו בתרומה בהא דתנן סך כהן תרומה ומעגילו ע"ג מעיו והוא תימה דמה ראי' משם ש"ה שכבר הוא מחולל וכ"כ בזה בספר כתב יד שלי שהחילותי בשנתרב' ע"ש בדף ס"ג ס"ד ולפמ"ש א"ש דבאמת יש שינוי דבירושלמי אמרו ומעגילו ע"ג מעיו ובש"ס דילן אמרו ומעגילו דמשמע על כל הגוף אמנם נראה דלפמ"ש הרמב"ם שם לחלק בין סיכה ע"ג כל גופו לגבי אבר אחד ולפ"ז יש לומר דהירושלמי ס"ל דסיכה כשתיה מה"ת וא"כ לא שייך מה דאמרו שכבר נתחלל שהרי עשה בהיתר ולכך אינו מתיר רק להעגיל ע"ג מעיו לבד וא"כ מזה שפיר הביא ראיה לדבריו ודברי רבינו מדוקדקים והנה ממלתו הקשה ממשנה סוף פ"א דדמאי ופסקה הרמב"ם פי"ג ממעשר הט"ז דשמן שסך הגרדי ע"ג אצבעותיו אסור בדמאי שהסיכה כשתיה בכל מקום הרי דגם ע"ג ידו בלבד אסור ולפע"ד ל"ק דשאני מעשר שלא הקלו בו כמבואר במשנה פ"ב דמעשר שני ואף דשם מיירי במעשר שני ולא בסתם מעשה מ"מ י"ל דס"ל דבשמן שאינו עומד לאכילה הסיכה כשתיה וא"כ שמן שלוקח הגרדי לסוך בין אצבעותיו מסתמא אינו ראוי כ"כ לאכילה ודי לשתיה ושוב הוה כשתיה ואסור אף בסיכת ידו ודו"ק ועיין פ"ג משביתת עשור דפסק רבינו דסיכה כשתיה מן התורה ולפמ"ש למעלה א"ש דברי רבינו פ"ב ממעשר שני משנה ב' וכמ"ש.