שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קמ״ז (ג׳)

ובזה מיושב היטב מה ששאלני כבוד אבי מורי הרב הגאון מו"ה ארי' לייביש ני' זה כמה שנים במכתב על דברת התוס' בחגיגה הנ"ל דהביאו ראיה מהא דשקלים פ"ז בשר שנמצא בעזרה אברים עולות וכו' והא הסיח דעתו והקשה הוא דבאמת אמרו שם דזה וזה תעובר צורתן ואמרו בירושלמי שם דמשום דהיסח הדעת פוסל לכך תעובר צורתן והיא תמיה גדולה על התוס' ולפמ"ש אתי שפיר דהירושלמי לשיטתיה דסביר' ליה דהיסח דעת פוסל מן התורה ולכך תעובר צורתן דהוא משום היסח הדעת אבל אם נימא דהיסח דעת אינו פוסל מן התורה רק מדרבנן אם כן שפיר יש מקום לחלק דבנאבד לא שייך היסח הדעת. אחר שכתבתי כל זה הגיע לידי ספר שיח יצחק לחכם מהר"י הספרדי בחידושיו על חגיגה וראיתי בדברי התוס' שם שהבליע שם בדבריו דברי הירושלמי בשקלים הנ"ל והאריך בדברי התוס' שם ובאמת לפמ"ש הק"ע שם אין מקום לכל דבריו ודברי התוס' מוקשים מהירושלמי אבל לפמ"ש הדבר נכון ת"ל ולפי זה נראה לי דבר חדש דאחרי שכבר גזרו בפיגול ונותר טומאה משום עצלי כהונה וחשדי כהונה והיינו שיתעצלו בו חשדי כהונה ואם כן בכהאי גוונא לא שייך לומר דלא גזרו רבנן דהא ל"ש דהרי גזרו משום שלא יתעצלו ואם כן אפשר דיסיח דעתו ולפי זה ביוצא שנסתפקו בש"ס דף פ"ה אי גזרו כמו על פיגול אם כן הוא גם כן נפסל משום היסח הדעת ובזה הנה מקום אתי לישב דברי הרמב"ם פ"ח מאבות הטומאות ה"ה שכתב בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמאת הידים או לא לפיכך אינו מטמא שספק טומאת ידים טהור כמו שיתבאר ואם בשר פסח שיצא חוץ לביתו הרי הוא טהור בני חבורה זריזין הן ותמה המלמ"ל דלמה לי לטעם דבני חבורה זריזים הם תיפוק ליה דגם ביוצא טהור מספק ובתשובה כתבתי בזה דבר נפלא ואכ"מ ולפמ"ש אתי שפיר דהי' מקום לפסול משום היסח הדעת ולזה קאמר דבני חבורת זריזין הם ואם כן לא שייך שיצא לכך לא מפסח ולכך גם בקדש שיצא כיון דכל הטעם דספק טומאה הוא משום דיוצא לא שייך אם כן שוב לא שייך היסח הדעת דל"ש הוא וכיון שכן שוב לא שייך היסח הדעת מיהו גם בפיגול ונותר יש לומר דל"ש היסח הדעת דניהו דנתעצלו והותירו אבל לא שייך שיותירו ולא גזרו בהו כפי חלוקו של התוס'. יהיה איך שיהי' עכ"פ כבר זכינו לדין שמשום היסח הדעת לא שייך למפסל אף דנאסר לאכל כל שלא הסיח דעתו בידים ומיושב קושית מעלתו וע"ד הפלפול אמרתי לישב קושית מעלתו דכיון דנותר דרבנן הוא לר"ע ואם כן אף דנאסר לאכול אחר כך מכל מקום ל"ש היסח הדעת דהרי קי"ל דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ולשיטת הרשב"א באיסור דרבנן ספי בידים ואף לשיטת החולקים מכל מקום היכא דשייך חינוך מצוה מודו ששרי כמ"ש התוס' בפסחים דף פ"ח בהדיא לענין ק"פ גבי שה לבית וכן כתב המ"א בסימן שמ"ג להלכה ולפי זה כיון דגם קטנים הם מן המנין של ק"פ כמה שכתב הרמב"ם פ"ב מק"פ הלכה ב' וג' ואם כן שוב לא שייך היסח הדעת דהא הקטן יוכל לאכלו אחר חצות ומותר לספותו בידים ולא הסיח דעתו ודו"ק שוב הראוני בירושלמי בסוף פסחים שמפרש באמת דטעם הפסול בפסח אחר חצות משום היסח הדעת ולפמ"ש למעלה אתי שפיר דהירושלמי לשיטתיה דהיסח הדעת הוא מן התורה ודו"ק. אחר כמה שנים שכתבתי זאת מצאתי ביומא דף למ"ד ע"ב דפריך הש"ס אי אסח אדעתיה בעי הזאה שלישי ושביעי דא"ר דוסתאי בר' מתון בשם ר' יוחנן היסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי ופירש"י כשהסיח דעתו משמירת גופו צריך הזאה שלישי ושביעי שמא נכנס לאהל המת ולא שם אל לבו והנה אם נדמה היסח הדעת זה להיסח הדעת דש"ס פסחים הנ"ל אם כן היה משמע דהיסח הדעת הוא מן התורה מדצריך הזאה שלישי ושביעי וגם קצת משמע דאף בלא הסיח דעתו בידים גם כאן מקרי היסח הדעת ובאמת הרמב"ם לא הביא הדין האמור ביומ' אבל אין ראיה כי גם כל ענין היסח הדעת דפליגי בפסחים השמיט וכבר תמה המלמ"ל על דבר השמטה כמ"ש בשמו למעלה וע' תוס' שם דכתבו דבטומאת שרץ ונבילה דלא מצרכינן הזאה שלישי ושביעי צריך לומר דלא אסח אדעתיה ובתוס' שם כתבו דדוקא בטומאת מת מועיל היסח הדעת לענין הזאה ולא בטמא שרץ ולא הבינותי דברי התו"י דאכתי יקשה כל שטמא שרץ ע"כ הסיח דעתו משמירתו ניחוש שמא נכנס באהל המת ולאו אדעתיה וצ"ע בכל זה שוב זכיתי למצוא שמוזכר ברבינו הדין דש"ס יומא הנ"ל והוא בפי"ג מאה"ט הלכה ג' דאם לא שמר עצמו מטומאת המת ולא ידע בודאי שלא נטמא צריך הזאה שלישי ושביעי ומבואר שם דאינו רק דרבנן ומעלה עשו ומקורו בזבחים דף צ"ט ועכ"פ משמע משם דהיסח הדעת אינו רק דרבנן וכמו שכתבתי למעלה דש"ס דילן סבירא ליה כן.