ובזה נראה לפע"ד סברת הפוסקים דמחייבו בטענו בספק ע"פ עד אף דאין כאן טענת ברי משום דאם היה עושה להעד עדב' הי' יכול לטעון טענת ברי נגדו רק דא"כ לא יהי' לו דין עד אבל עכ"פ כל שהתורה צוהו שיעיד והתורה עשאו מורשת שיעיד מחייב שבועה להצ"ל ממון של חברו א"כ גם טענתו אלים כאלו הי' בע"ד והוה כאלו טען ברי הבע"ד בעצמם ובזה מיושב היטב הא דאמרו בשבועות ד' מ"ם ל"ש בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה ועד אף בפרוטה חייב והקשו הקדמונים דלמה לי טענת מלוה הא אף בספק חייב ולפמ"ש א"ש דלענין פחות משתי כסף דהבע"ד בעצמו לא הי' מחייבו שבועה אף במודה במקצת משום דלא חשיב טענת א"כ ניהו דהעד הוה כשנים לענין שבועה אבל טענת הבע"ד ליכא דכל שאתה מחשבהו לבע"ד ובא בהרשאה הרי צריך שתי כסף דבשלמא ביש טענת שתי כסף א"כ העד מחשב כבע"ד רק דבע"ד לא נאמן דחשו למשקר אבל העד האמינו התורה ונעשה בע"ד אבל מה דחסר בגוף הטענה א"כ מתורת עד באת לחייב ושוב צריך טענת הבע"ד והעד ביחד וז"ב כשמש.
שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קמ״ד (ג׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא קמא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.