שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קמ״ג (ג׳)

והנה נהדר לקמייתא הנה שיטת רש"י בחולין צ"ח דטכ"ע בחולין אינו רק מדרבנן ובקדשים טעם כעיקר דאורייתא אף במשהו והנה ביאור שיטת רש"י נראה לפע"ד דהנה רש"י כתב דמהראוי לבטיל ברובא דאחרי רבים להטות ולכאורה הדבר יפלא דאף דבאמת בש"ס אמרו כן דלחומרא קגמרינן דמה"ת ברובא בטל אבל באמת יפלא דממנ"פ למאן קא מיירי אם לרבנן ובמבשא"מ הא צריך ששים ועיין תוס' ד"ה לחומרא ואי במב"ב הא לשיטת רש"י מב"מ לא בטיל כלל אמנם נראה דבאמת שיטת רש"י דאף בשא"מ מה"ת ברובא בטל וס"ל דמה"ת אמרינן האיסור נהפך להיתר ואף דנו"ט כל שיש רוב ואחרי רבים להטות אף דנו"ט מ"מ היתר הוא דהאיסור נהפך להיתר מה"ת וכמ"ש הרא"ש לענין יבש ביבש ה"ה בלח בלח אף דנו"ט מ"מ נהפך האיסור להיות היתר ובזה נראה דזה הטעם דבקדשים לא שייך זאת וטכ"ע דאורייתא והיינו דשם לענין שתאכל כחמור שבה וא"כ כעת שניהם היתר רק דאסור לאכול כמדת אכילת שלמים וצריך לאכול כחומר שבה דהיינו כחטאת ובכה"ג לא שייך לומר האיסור נהפך להיות היתר דהא שניהם היתר כעת ואיך שייך דנהפך להיות היתר ובהיתר בהיתר לא שייך ביטול ושוב טעם כעיקר מן התורה וזה נראה הטעם דבב"ח לכ"ע טעם כעיקר מן התורה משם דבהיתר בהיתר לא שייך ביטול ובזה הי' מקום לישב קושית התוס' מעל רש"י מפיגול ונותר וטמא דשם שהם איסור שוב שייך האיסור נהפך להיות היתר דלענין פיגול מבטל האחד שלא יהי' עכ"פ שם פיגול וכן לענין נותר וטמא כל אחד אתבטל בחברו אמנם אחר העיון אי אפשר לומר כן דא"כ יקשה דניהו דטכ"ע דאורייתא אבל למה יאסר במשהו דעכ"פ יותר מששים לא שייך לאסור בא"מ והרווחנו בזה לישב דברי התוס' שהקשו לשיטת רש"י דבקדשים טעם כעיקר דאורייתא אף במשהו א"כ מי הכריחו לומר דבחולין לא גמרינן טכ"ע הא יש לומר טכ"ע דאורייתא אבל לא במשהו והקשה המהרש"א דדלמא הכריחו לרש"י קושית התוס' למעלה דאיך שייך לומר לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל ואיך שייך לומר דמדאורייתא ברובא בטיל והא בשאינו מינו בעי נתינת טעם ולפמ"ש א"ש דהא רש"י פירש בדברי אביי דאמר דלא נצרכה אלא אליבא דר"י ואמר הש"ס דמדאורייתא ברובא בטיל ופירש"י כלומר דאי לאו מהאי גמרינן ומשוינן ביטול טעם כשאר ביטולו דאורייתא ברובא הו"ל לבטול דכתיב אחרי רבים להטות ולפ"ז ה"ה כאן אלולי דיליף טעם כעיקר דאורייתא פשיטא דהו"ל לבטל ברובא ונימא דהאיסור נהפך להיתר וכמ"ש ולכך קמ"ל דטכ"ע דאורייתא עכ"פ בכדי נו"ט ושפיר הקשו התוס' דמנ"ל לרש"י דבחולין טכ"ע לאו דאורייתא אף בכדי נו"ט ועכ"פ קשה גם בקדשים למה לא יהי' בטל עכ"פ בששים ובאמת דגם דברי הש"ס תמוהים דהרי לאביי דקאמר לא נצרכא אלא לר"י דאמר מב"מ לא בטיל קיימינן וע"ז אמר בש"ס דלחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטל והיא תמוה דהא מב"מ לר"י לא בטיל מן התורה ואם כן אדרבא קולא הוא דגמרינן מיניה ולא חומרא והיא קושיה גדולה ולכאורה רציתי לפרש דלחומרא קא גמרינן היינו לשא"מ דבזה מהראוי לבטל אבל זה א"א דבא"מ ודאי תלוי בנו"ט וצריך ששים וכבר הקשו התוס' דמבשא"מ מהראוי שיהי' צריך ששים וכתבו דלענין מב"מ קאי וגם בשא"מ לפעמים נפסק הטעם בפחות מששים ע"ש והדבר יפלא כיון דקיימינן לר"י דמב"מ מה"ת לא בטל א"כ בין במינו בין בשא"מ אינו בטל מה"ת ברובא ועיין בר"ן ברי"ף וכפי הנראה גם הוא פירש דקאי בשא"מ אבל באמת היא תימה דמלבד דקשה דמבשא"מ מה"ת בעי ששים אף גם דזרוע עם האיל מב"מ הוה אמנם נראה דבאמת כאן לא הוה רק טעם וכבר נסתפק הרשב"א בחידושיו אם טכ"ע לר"י היכא דליכא ממש אם גם בזה מב"מ לא בטיל ע"ש ולפ"ז בזה שפיר אמר דמה"ת ברובא בטל דכיון דהזרוע לוקחין אח"כ ולא נשאר אף אם טעכ"ע דאורייתא לאביי מ"מ מב"מ לא שייך בזה ושפיר מדאורייתא ברובא בטיל וע"ז חידש רבא אף אם נימא דטעם כעיקר דאורייתא גם בטעם מב"מ במשהו מ"מ בחולין טכ"ע לאו דאורייתא וא"כ שפיר בטל מה"ת ברובא ועיין בר"ן ברי"ף שפירש ג"כ דרבא קאי לענין מב"מ ע"ש היטב ובזה ל"ק קושית התוס' על רש"י דע"כ לא כתב רש"י דטכ"ע לאו דאורייתא בחולין רק אליבא דר"י דס"ל מב"מ לא בטל מן התורה ובזה שפיר יש לומר דדוקא בממש דומיא דדם פר ודם השעיר אבל בטעם בטיל ובזה טכ"ע לאו דאורייתא וממילא דל"ק קושית התוס' דבאמת לרבנן דמב"מ בטיל א"כ פשיטא דגם בקדשים טכ"ע בטל במב"מ ברובא דלא עדיף מהממש דמב"מ בטל ברוב מה"ת משא"כ לר"י דמב"מ לא בטיל וא"כ אי טעם כעיקר דאורייתא לא בטל כלל לרבא דהוה ממש כעיקר ולכך בקדשים לא בטיל אבל בחולין דטכ"ע לאו דאורייתא מה"ת ברובא בטיל דטעם לאו כעיקר בזה וממילא מהראוי לבטול ברובא במב"מ דלא נרגש הטעם וגם אין בו ממש ולא הוה דומיא דדם הפר ודם השעיר ובזה מיושב היטב דברי התוס' דשפיר הקשו מנ"ל דבחולין טכ"ע לאו דאורייתא והיינו במבשא"מ והא דקאמר הש"ס דמה"ת ברובא בטל היינו במב"מ דלא נרגש הטעם ורק משום דמב"מ לא בטיל לר"י אבל בטעם כעיקר ל"ש מב"מ לר"י ומיושב היטב קושית המהרש"א הנ"ל ובאמת אם נימא דהש"ס לא קאי רק למב"מ בלבד מיושב קושית התוס' דלכך הוצרך לפרש דבחולין לא שייך טכ"ע דאם שייך טעם כעיקר שוב מהראוי שלא לבטל במב"מ כמו בקדשים וע"כ דבאמת טכ"ע לאו דאורייתא ובטיל ברובא ובזה מיושב היטב מ"ש המהרש"א דאם כוונת רש"י כן הי' לו לפרושי גם באביי כן ולפמ"ש א"ש דאביי דביאר בהדיא דקאי אליבא דר"י וא"כ לא הוצרך לפרש כן דפשיטא דלדידי' ברובא בטל באין בו רק טעם דאף דטכ"ע דאורייתא מ"מ לדידי' לא שייך מב"מ רק בממש ולא בנו"ט וכמ"ש אבל לרבא דחידש דאם טכע"ק דאורייתא ממילא מב"מ במשהו אף בטעם שפיר הוצרך רש"י לפרש דבחולין טכ"ע לאו דאורייתא וכמ"ש ודו"ק ובאמת שדברי המהרש"א צ"ע מ"ש דהי' לו לרש"י לפרש כן גם אליבא דאביי דהא אביי ס"ל דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כדאמר בחולין ק"ח ולא מצי רש"י לפרושי רק אליבא דרבא דהוא ס"ל טכ"ע דרבנן כדדחי רבא שם דרך בישול אסרה תורה ולשיטת רש"י הוא דיחוי ממש והוא ס"ל דבאמת דטעם כעיקר לאו דאורייתא וגם מה מועיל בזה לאביי דהא סוף סוף מב"מ וע"כ מחוורתא כמ"ש דבזה נחלקו אביי ורבא דאביי מפרש דמב"מ לא שייך רק בממש ולא בטעם אף דטכ"ע דאורייתא ורבא ס"ל טכ"ע לאו דאורייתא וכמ"ש וז"ב ודו"ק אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' ל"ה שהגאון בעל אור חדש נסתפק לשיטת רש"י דמב"מ לא בטיל וטכ"ע לאו דאורייתא אם נתערב מב"מ בטעם לבד מה דינו ע"ש שהאריך הגאון בעל הנו"ב בזה ותמהני דלא הזכירו דברי הרשב"א בחידושי חולין דף צ"ח שנסתפק בזה וגם בגוף הדבר לפענ"ד הדבר ברור דאם נימא טעכ"ע לאו דאורייתא א"כ פשיטא דבטעם לא שייך מב"מ וגם לפמ"ש הפ"י בחידושיו לביצה בדף ל"ט בטעם דר"י ס"ל דמב"מ לא בטל משום דל"ש ביטול במב"מ דל"ש לומר אחרי רבים להטות בזה דשם המיעוט של הסנהדרין בטל ברוב ונתבטל המיעוט משא"כ במב"מ דגם המיעוט הוא במציאות כמו הרוב ולא נתבטל בהרגשה ובטעם ויש להמתיק הדברים דברוב של סנהדרין לפי מה שדנו הרוב אין המיעוט כלל במציאות עד"מ שהרוב אמרו פטור הרי לפי דברי הרוב אין שום סברא שיתחייב ונמצא המיעוט בטל סברתם דמחייבים עפ"י הרוב וה"ה במין באינו מינו דתלוי בטעם א"כ המיעוט נתבטל במציאות ואינו נרגש כלל משא"כ במין במינו דישנו במציאות ולא שייך בטול ברוב ולפ"ז זהו כשיש ממש כמו דם הפר ודם השעיר שהמיעוט ישנו במציאות משא"כ היכא שהממש נסתלק ואין בו רק טעם וכיון דבמב"מ לא נרגש הטעם הרי נתבטל במציאות דהטעם נתבטל בהרוב ובכיוצא בזה בא"מ לא הי' כאן טעם כלל ולא עדיף מב"מ מבשא"מ וז"ב אברא דיש מקום לומר דתלוי בפלוגתא דאביי ורבא דמב"מ בשמא או בטעמא דאם נימא כאביי דתלוי בטעמא א"כ כיון דהטעם הוא שוה שפיר מקרי מב"מ ושפיר אמר לא נצרכה אלא לר"י אבל לרבא דתלוי בשמא א"כ לא שייך לומר דזרוע בשלה יהי' מב"מ עם האיל דזה נקרא זרוע וזה איל וצ"ע בזה דמ"מ הזרוע מכלל האיל הוא גם לפמ"ש במק"א להשיג על הש"ך בסי' צ"ח וסי' ק"ב שכתב דלר"י תלוי בשמא ולדידן עיקר תלוי בטעם ואני הוכחתי להיפך וא"כ הי' כאן מקום אריכות ואכ"מ עכ"פ גוף הדברים נ"ל נכונים וברורים וכמ"ש ודו"ק. וראיתי בכו"פ סי' צ"ח ס"ק ב' שתמה על לשון חידושי הרשב"א בחולין דף צ"ח בסוף הסוגיא שכתב וז"ל נמצא פסקן של דברים לרש"י אם נתחב כף איסור בתוך תבשיל או כף חולבת בתוך יורה של בשר וכו' וקודם שהספיק לשער אם יש ששים נשפך וכו' הולכין להקל וכו' דספיקא דרבנן הוא וע"ז תמה כו"פ דהא בב"ח טכ"ע דאורייתא לכ"ע כמ"ש הרשב"א גופא שם והנה חידושי הרשב"א אינו ת"י באופן שאותיותיו יחכמוני להבין כוונתו אבל לפע"ד מכאן ראיה ברורה למ"ש בשו"ת מהריב"ל והובא באחרונים דע"כ לא אמרו טכ"ע דאורייתא רק בב"ח ממש אבל מה שקיבל טעם הכלי מבשר עם החלב בזה לא הוה טעם כעיקר דאורייתא וא"כ דברי הרשב"א מבוארים דבכף חולבת טכ"ע דרבנן ובזה יש לישב קושית העולם בפסחים דף מ"ד בהא דיליף טכ"ע מביעולי מכו"ם והקשו דלמא הי' מבשר חלב דלכ"ע טעם כעיקר דאורייתא ולפמ"ש א"ש דע"כ לא אמרו טכ"ע דאורייתא רק בבב"ח ממש דאף שהוסר הבשר ונשאר רק טעמו ונתנו שם חלב הוה טכ"ע בבב"ח דאורייתא אבל כאן ממנ"פ אם נחוש שמא כבר בישל העכו"ם בב"ח בקדירה שוב הו"ל דינו כשאר איסורים כמ"ש הש"ך סי' צ"ד ולא נשאר לחוש רק שמא בישל עכו"ם בשר והישראל יבשל חלב או להיפך ובזה שוב לא הוה טכ"ע מן התורה גם בב"ח ועדן צ"ע דע"כ לא כתב הש"ך רק לענין חנ"נ דבזה כל שכבר נאסר לא שייך חנ"נ ע"ש ס"ק כ"ג אבל טכ"ע אף שכבר נאסר הקדירה הרי הוא באיסורא אבל כל האחרונים תפסו כן דכל שכבר נאסרה לא שייך טעם כעיקר גם בב"ח מה"ת א"כ גם אנן נגרור בתרייהו.