שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קכ״ז (ג׳)

והנה לכאורה קשה לי טובא מאי פריך הש"ס מהזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין וש"מ דמטבע נקנה בחליפין ומה קושיא הא כל הטעם דדעתא אצורתא ועבידא דבטלה ולא סמכה דעתה וא"כ זה שייך כשמקנה לו חפץ אבל כשמקנה לו כסף בעד הזהב א"כ כשם דזהב עבידא דבטלה כמו כן להיפוך וא"כ לכך נעשה חליפין ולכאורה רציתי לומר כיון דכספא חשוב טבעא לגבי דהבא והיינו כדסבר רבי בזקנותו דזה חריף יותר ויוצא בהוצאה טפי וא"כ י"ל דזה יהיה שוה יותר אף כשיפחות או שהמלך לא יבטלנה דהרי ישבות המסחר דזה יוצא טפי וע"כ דמטבע נעשה חליפין ואף די"ל דכאן ל"ש כ"כ דעתא אצורתא דהרי באמת דהכא חשיב פירי משום דאינו יוצא כ"כ והחשיבות הוא משום הזהב בעצמותו מ"מ זה ודאי דכשיוצא חשוב טפי וע"כ דמטבע נעשה חליפין ובזה יש לישב קושית התוס' דא"כ אמאי הכסף אינו קונה את הזהב ולפמ"ש א"ש דכסף ודאי דעתו אצורתא דעיקר חשיבותו הוא משום שיוצא בהוצאה וא"כ כל שבטל צורתו אין לו חשיבות לכך אינו קונה הזהב אבל בזהב את הכסף שפיר קונה דבזה ס"ל דל"ש כ"כ דאדעתא דצורתא וכמ"ש וכן מצאתי בשטמ"ק שכתב סברא זו בשם הרמב"ן ושמחתי ומה דפריך הש"ס אלא אי אמרת בחליפין תרוייהו לקנו היינו משום דכיון דכל הטעם משום דצורתא עבידא דבטלה וא"כ כאן ששניהם של צורה ל"ש זאת ויש להמתיק הדבר דלפמ"ש השטה מקובצת בטעם דצורה עבידא דבטלה משום דהו"ל דבר שאין בו ממש והו"ל כאותיות וא"כ זה שייך לגבי חפץ משא"כ לגבי כסף ודו"ק.