והנה הרשב"א והר"ן הקשו בהא דכתב רש"י דנקנה באגב והקשו דהא אגב ל"מ וכתבו דהוא מתורת חצר וגיטה וחצירה בא כאחד ותלמידי החריף מו"ה ישראל אלימלך הקשה דלהס"ד לא ידע רבא מזה והשבתי דלא ידע היכא דהחצר בא ע"י שקונית הגט והחצר נגרר אחר הגט אבל היכא דהיא ארוסה דיש לה יד לקנות החצר והגט נמשך אחר החצר זה ידע גם להס"ד ודו"ק היטב. עוד נראה לפע"ד בכוונת הש"ך עפ"י מה שנסתפק הש"ך סי' קפ"ה ס"ק א' במי שנתן לפלוני דבר למכרו וא"ל אדם אחד אתה תהי' שלוחי לקנותו ממנו אי אמרינן דנעשה שלוחו של מוכר ושל הקונה או לא דהא לא חזרה השליחות למי שנשתלחה לו ע"ש ולפ"ז כיון דחצר דגברא מתורת שליחות אתרבאי וא"כ כשמקנה לו חפץ ע"כ חצרו איך אפשר לומר דחצרו ומתנתו באין כאחד הוא החצר נעשה שלוחו של המקנה ואיך אפשר שתעשה שלוחו של הקונה והא לא חזרה שליחות להמקנה וז"ב בכוונת הש"ך דלכך בעינן שיהיו חצרו קודם וא"כ שפיר נעשה שלוחו של הקונה בלבד וז"ב כשמש ובזה ממילא ל"ק מה שהקשו מגיטה וחצירה באין כאחת דחצר דאתתא מידה אתרבאי ושפיר מועיל וראיתי בקצה"ח שכתב ג"כ לחלק בין אשה לאיש דבאשה משום ידה אתרבאי ולא ביאר החילוק דמה נ"מ בין יד לשליחות דסוף סוף באים כאחת ולפמ"ש א"ש דשם בעינן שיחזור שליחות להמשלח משא"כ באשה דמקנה לה החצר והחצר נעשה יד שלה וא"כ אינה קונית מתורת שליחות ואם מקנה לה דבר ע"י שליח הכי לא תוכל לקנות הדבר האם נאמר דלא חזרה שליחות אצל המשלח סוף סוף קונה הדבר וגם חצרה ידה אריכתא הוא וז"ב ובזה מיושב מה שהקשה ממעשה דר"ג דמקומו מושכר לו ומסיק דדעת אחרת מקנה שאני והיאך מועיל והא באין כאחת ולפמ"ש א"ש דשם באמת ל"צ שיחזיר שליחות אצל המשלח דבאמת הי' הפקר וכבר הקשה המרדכי דהיאך שייך דעת אחרת מקנה דהי' הפקר ותירץ דהקנה ע"י חצר שלו ע"ש ולפ"ז גוף המעשה הי' הפקר ולא בעי שיחזור השליחות אצל המשלח ובזה מיושב מה שהקשה הקצה"ח מהא דאמרו בב"מ דף ט' קנה בהמה וקני כלים שעליה מי לא קני ומסיק דמיירי בכפות דקני מתורת חצר והיאך קנה הא באים כאחת ולפמ"ש א"ש דבבהמה דל"ש שיחזור השליחות אצל המשתלח ושפיר קונה בתור' חצר דהוא שליח אבל לא צריך שתחזיר שליחות אצל המוכר ודו"ק.
שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קט״ו (ג׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא קמא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
