שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קי״ג (ח׳)

ודרך אגב אזכיר מ"ש השארית יוסף סי' ל"ד והובא בב"ש סי' צ"ו ס"ק ד' כשיש בע"ח על אביהם יכולים יורשים לומר לא ניחא לן בשבועת אמנו ואז יורשים את הכתובה וא"צ לשלם להבע"ח של אביהם והיינו דיכולים לומר אי אפשר בתקנת חז"ל וצ"ע דבשו"ת מימוני לספר קנין סי' י"ד מבואר דדוקא להחזיק יכול לומר אי אפשי בתקנת חז"ל ולא להוציא עי"ז וכאן מקרי להוציא שהרי בע"ח הי' יכול לגבות דהיא היתה צריכה לשבע על הכתובה והם אומרים אי אפשי והוה כמו להוציא דכל שלא נשבעה אף שכתובה מקרי מוחזקת טפי כמ"ש הב"ח מ"מ עכ"פ צריכה להוציא ואפשר דלגבי בע"ח דהוא בודאי בא להוציא ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ודאי לא מקרי היורשים מוציאים ועכ"פ מ"ש בשו"ת ש"י סי' ס"ג לענין שח"ז דיכולים ג"כ לומר אי אפשי בתקנת חז"ל לדחות החתנים מהשטר ח"ז צ"ע דשם הוה כמו להוציא דאם יבאו לדחות החוב נשאר בתורת ירושה ועכ"פ נקראו מוחזקים ועיין בב"מ שדחה בלא"ה דברי הש"י ובא"מ מישבו ודברי הא"מ נכונים אבל לפמ"ש יש לדחות דברי הש"י ודו"ק שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סי' ט' שכתב ג"כ לענין בע"ח כדברי הש"י בסי' ל"ד הנ"ל וכבר כתבתי דבזה דבריו נכונים ועכ"פ כשהבע"ח תפס ודאי הבע"ח קודם ולא שייך לומר אי אפשי כשבא להוציא וראיתי בספר שו"ת אחד ושמו פרי תבואה שפסק כהש"י אף כשהבע"ח תפיס ע"ש ולפמ"ש הבע"ח זכה בזה.