שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן קי״ג (ב׳)

ובזה הבינותי מה דמשני הש"ס בדף מ"ח ע"ב אמר ר"י הא מני ב"ש הוא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ורש"י נדחק דבזה כיון שלא נקרא מוציא אדם מוריש שבועה לבניו והוא דוחק גדול דמה ענינו לזה ולפמ"ש א"ש כמין חומר דכל הטעם דאין אדם מוריש שבועה לבניו הוא שלא נקרא ממון חשוב וא"י להורישו לבניו דומיא דט"ה והנה כבר כתבתי בשם הש"ך דדוקא להוציא אם הוא ת"י אחר הוא דא"י להוציא דלא יכול להוריש אבל כל שהוא ת"י שפיר ירשו וא"כ מכ"ש בשבועה דהוה ממון להורישו לבניו דכיון דחשוב כגבוי ואינם מוציאים שוב הו"ל ממון להורישו לבניו וז"ב ודו"ק ולפ"ז בממרני שפיר נסתפק הרשב"א דאינו בא מכח האב והוא משועבד לו בעצמו ג"כ ובלא"ה י"ל כיון דממרני חשוב כגבוי כמ"ש הב"ש באהע"ז סי' נו"ן בשם הט"ז א"כ שוב יכול להורישו לבניו ודו"ק אך לפ"ז עדן צ"ב דא"כ אינו תלוי אם מקרי ממון להורישו לבניו ת"ל דכל שא"י לשבע לא זה ולא זה אין כאן לא שבועה ולא פרעון ולומר דזה באמת בכלל דברי הש"ס אין אדם מוריש שבועה לבניו זה דחוק [לפירש"י וסיעתו שפירשו דעיקר הוא בשביל שא"י לשבע שבועת האב] וצ"ל דבאמת עיקר הטעם דא"י לשבע אותו שבועה רק דק"ל קושית הקצה"ח דא"כ בחיי לוה נמי הא אינם נשבעים שלא פרע בודאי ואינו שבועת המלוה וע"כ דמ"מ כיון דהשטר בחזקתו ודי בשבועה שלא פקדנו וה"ה ביורשים מן היורשים לזה אמר כיון דעכ"פ אינו ממון גמור א"י להוריש אותו ממון לבניו וכיון דא"י להורישו אתרע חזקת השטר דאינו ממון גמור ולא חיוב גמור ובזה האלימו חז"ל לגבי יתומים דכל שאינם נשבעים שבועת האב בעצמו אינו די בשבועה שנשבעו שלא פקדנו לנגד יתומים אחרים ובזה הבינותי טעמו של הרי"ף בתשובה שכתב דגם כשמת מלוה בחיי הלוה ומתו בניו של המלוה ג"כ דאין יורש מיורשים נשבעים שבועת שלא פקדנו ותמה הרא"ש דמה שייך כאן אין אדם מוריש שבועה לבניו הא בשניהם שבועת שמא הוא ומ"ל יורשים או יורשים דיורשים ולפמ"ש אתי שפיר כיון דבאמת אינם נשבעין שבועת האב וצריך לבא מכח שהשטר בחזקתו וא"כ זה דוקא לגבי היורשים דאב לא נתחייב שבועה כלל בחיי הלוה וא"כ שפיר הוריש ממון גמור להבן א"כ מה בכך שא"י לשבע שלא לפרע וסגי בשבועת היורשים אבל יורשים מן היורשים שפיר שייך אין אדם מוריש שבועה לבניו דעכ"פ היורשים גופייהו עוד חסר שבועה וא"י להוריש הממון להבנים כל שאינם נשבעים שלא פרע וז"ב ודו"ק. ולפע"ד היה נראה בטעם דאין אדם מוריש דכיון דהאב נשבע שלא קבל החוב אי האשה את הכתובה וזה שבועת הפקדון והיורשים אין להם רק שבועת שלא פקדנו א"כ אין זו אותה שבועה שנשבע אביהם ויותר נקל לשבע שלא פקדנו והרבה אמתלאות יש בזה מאם ישבעו שלא קבלו ומה גם דבאמת יוכל להיות דאביהם לא פקד ומ"מ כבר נפרע וא"כ אין חומר בשבועה זו וכיוצא בזה כתב התומים סי' ע"ה דלכך אינו יכול לעשות מורשה דהוא צריך לשבע שבועת הפקדון והמורשה רק שבועת ביטוי או שבועת שוא וזה נקל יותר ע"ש והוא הדין בזה ודו"ק.