שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ק״י (ג׳)

והנה לכאורה קשה לשיטת המח"א הנ"ל דיד פועל כיד בעה"ב ויש שליחות לעכו"ם וא"כ לפ"ז באשלד"ע גם כן אם יאמר לפועל העברי שלו או לעבדו יהיה יד פועל כיד בעה"ב וזה לא מצינו והרי אמרו בב"מ דף מ"ד אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע והרי עבדו כידו דמי ובלא"ה יש שלד"ע ואף אם נימא דבעבד עברי לא אמרינן יד עבדו כיד רבו ואף דגם בעברי גופו קנוי כדאמרו בקידושין דף ט"ז היינו דוקא לענין שלא יצא בלי שטר ועיין תוס' ב"מ דף צ"ט מ"מ קשה בהא דקאמר בב"מ דף ע"א בשלמא סיפא לחומרא ואמאי לא אמר דמשכחת לה כגון שקבל הנכרי המעות בתורת עסקא דקי"ל דהוה כפועל וכמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קע"ז דמה"ט יכול לחזור בו דהו"ל כפועל וא"כ כיון דהוה כפועל שוב הו"ל כיד בעה"ב ואסור לתנו לאחר דהו"ל כישראל המלוה לישראל מיהו גם זה יש לדחות דכיון שנותן העכו"ם לישראל שוב נסתלק מפעולתו ולא הו"ל כיד בעה"ב ועיין בב"מ דף צ' גבי חסום פרתי ודש בה דפירש"י דישה שלך ועיין תוס' שם שפירשו בדישה של בעה"ב ולפמ"ש יש לומר דק"ל לרש"י כיון דמיירי סתם חסום פרתי ודוש בה א"כ מיירי אף בפועל שדש דישתו של בעה"ב וא"כ בכה"ג הו"ל ידו כיד בעה"ב ויש שליחות לעכו"ם ול"ש כאן להסתפק מצד אמירה לנכרי כ"א מצד שליחות ולכך פירש דישה שלך דאז לא נעשה כיד בעה"ב אך הא ק"ל בהא דמבואר בטוש"ע או"ח סי' רע"ז דאם עבדו ושפחתו הדליקו הנר אסור להנות בו מצד שהדליקו בשביל ישראל ות"ל דהו"ל כיד בעה"ב ויש שליחות לעכו"ם והו"ל כאלו הדליקו הישראל וגם קשה בכל המלאכות שעושין העבדים ושפחות והא גופם קנוי לבעה"ב ובשלמא הנהו עבדי דידן דאין גופן קנוי רק שכורים לנו אבל בעבדים ממש יהי' אסור ועיין ביבמות דף מ"ג ובכריתות דף ח' ובטוש"ע או"ח סי' ש"ו ובסי' תקכ"ו שפלפלו אם עבדו ושפחתו יכולין לעשות מלאכתו של ישראל אם מצווה על שביתתו ות"ל דיד פועל כיד בעה"ב ומכ"ש עבדו הקנוי לו והו"ל שליחות לעכו"ם ובאמת המג"ש בשו"ת פ"י הקשה על כל אמירה לעכו"ם דת"ל מטעם שליחות ותירץ דאין שליחות לעכו"ם ולפ"ז כאן דיד עבד כיד בעה"ב וא"כ שוב יש שליח והו"ל כבעה"ב בעצמו עושה מלאכה וגם תירץ הב"מ והישועות יעקב לא שייך כאן דהתורה לא צוה רק על שביתת גופן וגופן הרי שובת דהא באמת מצווה גם על שביתת עבדו וא"כ שוב הי' אסור מצד שליחות והיא קושיא גדולה ע"כ דלתניהו לדברי המח"א ודו"ק ובזה יש לישב דברי בה"ג שכתב דאי קבר ע"י עבר ביו"ט אסור ותמה הרמב"ן הובא בב"י סי' תקכ"ו דמנ"ל לבה"ג דחייב ביו"ט ג"כ דלמא דוקא שבת דגזה"כ הוא למען ינוח ולא ביו"ט ולפמ"ש י"ל דסברת בה"ג דעכ"פ חייב משום שליחות דהא יד עבד כיד בעה"ב אך י"ל כיון דקבורה הו"ל מלאכה שא"צ לגופה כמ"ש בעל המאור פ' המצניע ורק שחייב משום למען ינוח והרי זה לא נאמר רק בשבת ולא ביו"ט והיינו דבאמת מצד מלאכה לא מקרי כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכה שא"צ לגופה ל"מ מלאכת מחשבת אבל עכ"פ כיון דכתיב למען ינוח ועכ"פ נייחא לא מקרי וא"כ שפיר כתב הרמב"ן כיון דלמען ינוח לא כתיב רק בשבת ולא ביו"ט שוב אי אפשר לאסרו לא מצד מלאכה ולא מצד למען ינוח ודו"ק היטב ולכאורה רציתי לומר לשיטת המח"א דלעולם אימא לך דיד עבד כיד רבו והא דלא מחייב רבו הוא משום דכיון דהעבד מוזהר שלא יעשה מלאכה שוב שייך אשלד"ע דהפ"י הקשה רק למ"ד אי בעי עביד אי לא עביד אבל למ"ד דאם השליח בר חיובא הוא דאשלד"ע א"כ גם כאן השליח בר חיובא אך זה אינו דמלבד דבעכו"ם גמור דאין השליח מצווה ואפ"ה לשיטת הרמב"ם אין הבעלים מצווין עליו ואף גם בעבד שמל וטבל הרי מלאכת עצמו מותר רק במלאכת רבו הרב מוזהר עליו שינוח בשבת וא"כ עכ"פ לא שייך אשלד"ע דהעבד אינו עושה עבירה רק שהרב מוזהר עליו והוה כמו כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה וע"כ דליתא לדברי המח"א אמנם נראה דעכ"פ יש לומר דזהו טעמו של הרמב"ם דכיון דגופו קנוי שפיר הזהירה תורה עליו שלא יעשה מלאכה בשבת לצורך הרב דהו"ל כאחד מבני ביתו וניהו דאין שליחות לעכו"ם אף שידו כיד רבו אבל עכ"פ כל שמל וטבל ונכנס בכלל יהדות קצת הו"ל כאחד מבני ביתו של ישראל והתורה רצתה שהישראל ישבות מעבודה בשבת לא על ידו ועל בני ביתו ולכך דוקא גר תושבו דהיינו שכירו ולקיטו אסור ועיין ה"ה פ"ק משבת בסופו שהאריך בזה אבל סתם עבד עכו"ם גמור לא מצוה דהתורה לא הזהירה שבת רק לבני ישראל ולא לעכו"ם וז"ב מאד ובזה יש ליישב מה שהקשו דלמה בשביתת בהמתו מצווה אף שעושית אצל עכו"ם ואלו העבד יכול לעשות מלאכה לעצמו ולפמ"ש א"ש דהעבד כשעושה לעצמו הרי יש לו דעת לעצמו והוא אינו ישראל גמור ולא הזהירה התורה אותו רק לישראל הזהירה שלא יעשה מלאכה ע"י בני ביתו וגם זה בכלל אבל כל שעושה מלאכה לעצמו לא אכפת לן אבל בהמה דאין לה דעת בפני עצמה הרי נעשית מלאכה בבהמת ישראל בשבת והתורה רצתה שישראל ישבות הוא וכל אשר לו ודו"ק ועיין בסוף סי' ד"ש באו"ח ובתוס' שבת שם ועפמ"ש יש לי אריכות דברים שם ואכ"מ ובזה יש לישב דברי הב"ח בסי' ש"ה סעיף כ' שם גבי חלב שחלבו השפחות שהמ"א והת"ש שם הקשו עליו ולפמ"ש יש לישב ודו"ק היטב אחר כמה שנים מצאתי למהרי"ט אלגזי בחידושיו לבכורות דף ל"ו ע"ג וע"ד בספרו האריך בזה והביא דברי המח"א הנ"ל דפועל הוה שליח דידו כיד בעה"ב והוא ז"ל דחה דבריו ומטעם שכתבתי דכל דאינו שליח מה מועיל מה שידו כיד בעה"ב ונהניתי עד מאד שזכיתי לכוון לדעת גדול כמותו אמנם נראה לפמ"ש דבאמת ידו כיד בעה"ב אבל חסר ענין שליחות ולפ"ז אם נימא דזכייה לאו מטעם שליחות כמו שהוא דעת כמה פוסקים הראשונים דזכייה מתורת יד והרי ידו כיד בעה"ב וא"כ שוב יש זכייה להם אף דלא שייך שליחות ובזה הנה מקום אתי לישב קושית מהרי"ט אלגזי שם שהקשה בהא דאמרו בגיטין דף כ"ג והא נכרי דאיתא בתרומה דנפשי' וכו' וקשה לפי דברי ר"א דממעט עכו"ם משום דדרשינן אתם ישראל אף שלוחכם ישראל וגם עבד לא יכול לתרום דא"כ תקשי לנפשי' מהא דמבואר במשנה פ"ג מתרומות משנה ד' אבל אם הרשה את בן ביתו או עבדו ושפחתו וקשה דהא עבדו ושפחתו לא יכלו לתרום וא"ל דמיירי בעבדו ושפחתו העברים דא"כ קשה שפחתו מה בעי גביה וכדמקשה בגיטין דף ס"ה והוא קושיא עצומה ולפ"ז יש לומר דעכ"פ זכייה יש לו לעבד דידו כיד בעה"ב וא"כ יכול לזכותו ולהפריש תרומה עבורו משא"כ עכו"ם דאין לו לא זכות ולא שליחות ועיין בשטה מקובצת בב"מ דף ע"א באריכות אברא דלפמ"ש הרשב"א בנדרים דף נ"ו דהא דאבעיא בתורם משלו על של חברו אם מהני משום דניחא ליה והקשה הרשב"א הא בתרומה אף דניחא ליה ל"מ וגזה"כ דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם וכדאמרו בחולין דף י"ב דבשמע חברו והלך ותרם דל"מ דבעינן אתם לדעתכם אף דניחא ליה וכתב דניהו דבתורם משל בעה"ב בעינן שליחות ול"מ מטעם זכייה וניחותא אבל בתורם משלו על של בעה"ב לא בעינן שליחות ע"ש ולפ"ז כאן שהעבד תרם משל בעה"ב א"כ בעינן שליחות ממש ול"מ מטעם זכיה וניחותא כל דלא הוה מתורת שליחות שפיר קשה הא גם בעבד ל"ש שליחות לס"ד דר"א אמנם נראה דבאמת צריך להבין דגם בעכו"ם אמאי לא מועיל הא כיון דאם היה תורם משלו הי' מועיל כמ"ש הרשב"א דשם לא בעינן שליחות אלא אי זכות לו וזכין לאדם שלא בפניו והרי עכ"פ איתא בתרומה דנפשיה ואם כן אם הי' התבואה שלו היו יכול לתרום ואם כן כל שצוהו לעכו"ם להפריש תרומה נימא דהוה כאלו זכה לעכו"ם התבואה ובשלו יכול לתרום ואף דלא אמר הכי נימא דהוה כאלו זכה לעכו"ם התבואה והעכו"ם מפריש התרומה וחוזר ונותנו לבעה"ב ועיין דברי אמת בדף ס"ג ע"א הובא במהרי"ט אלגזי בדף ל"ג ע"ג בחיבורו שביאר הדברים באורך והביא מדברי הרמ"ה בטור אהע"ז סי' ק"כ דזכיית הבעל וגירושי אשה באים כאחד ע"ש שהאריך וה"ה בזה והיא קושיא גדולה וצ"ל דז"א דהא גם הישראל ל"מ לזכות לעכו"ם דאין זכייה ושליחות לעכו"ם לא אינהו לדידן ואנן לדידהו וכדאמרו בב"מ דף ע"ח וא"כ ל"מ הזכייה ושוב צריך שליחות ולפ"ז בעבד דמצד זכייה ודאי מועיל וכמ"ש הטעם למעלה ושוב הו"ל כאלו זכהו הבעלים להעבד התבואה ואף דאין להם יד לקנות יכול לזכות להם ע"י אחר ע"מ שלא יזכה בו הבעה"ב ומה"ט איתא בתרומה דנפשיה כמ"ש רש"י בגיטין שם דהא דאמר דמידי דאיתא בתרומה דנפשי' היינו תבואה שלו שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו וא"כ שוב שייך זכייה דידו כיד בעה"ב [ובזה מדוקדק מה שפירש רש"י דוקא על התרומה ולא על כל עניני שליחות דבא לישב הקושיא הנ"ל ודו"ק] ובזה יש לישב דעת התה"ד סי' קפ"ח ואחריו החזיק הרמ"א ביו"ד סי' שכ"ח דהמשרתת יכולה להפריש חלה אף שלא מדעת בעה"ב דניחא לה לבעה"ב שלא יתקלקל העיסה וגם בתרומה סגי בניחותא לבד ותמה הקצה"ח סי' רמ"ג מדברי הרשב"א הנ"ל דמבואר דל"מ זכייה כי אם שליחות ממש כל שמפריש מתרומות בעה"ב ולפמ"ש א"ש דבאמת כל דניחא ליה אמרינן דניחא לי' שיזכה זה המפריש בהעיסה ויפריש תחלה ואח"כ יחזור ויזכה בעה"ב בזה וכמ"ש ומעתה זה שם אבל הרשב"א הקשה בהא דאמר לשלוחו ז"ל תרום ושמע חברו והלך ומצא תרום דאמרינן דלמא שמע חברו והלך ותרם דנ"מ דשם דעשה לזה השליח שלוחו לתרום וא"כ לא רצה לזכות לחברו התבואה ושוב בעינן שליחות ממש ולכך ל"מ בזה וזה שמחלק הרשב"א בין אם תורם משל בעה"ב דאז בעינן שיזכה לו התבואה והרי עשה לזה שליח לתרום ולא זיכה לזה ושוב בעי שליחות אבל אם תרם מדנפשי' והרי איתא בתרומה דנפשיה והו"ל כמפריש מתבואתו על חברת' וזה מועיל דלא בעי שליחות וגם לפמ"ש התה"ד לחלק דטעם הקפדה הוא שזה השליח יודע שיעורו של בעה"ב ולא אחר ע"ש א"כ זה ל"ש בתורם משלו משא"כ בתורם משל בעה"ב דאינו יודע השיעור וז"ב.