שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ק״ז (ג׳)

אחר זמן רב מצאתי בהקדמת זהר הרקיע על המצות שבכל ענין ספק דרבנן התורה חסה אבל לא באיסור וודאי דרבנן ות"ל כוונתי לדעתו. ולכאורה קשה לי בהא דאבעיא המשכיר בית לחברו בחזקת בדוק ומצא שאינו בדוק אי הוה מקח טעות ות"ל דלא שייך מקח טעות בבדיקה דאינו רק מדרבנן ורבנן לא גזרו לבטל מקח בכה"ג אבל באמת זה אינו דפשיטא כיון דרבנן תקנו בדיקה א"כ כשלא בדק הוה מקח טעות והרי רבנן אמרו דטריפה והוא מפסיד ממון עי"ז רק דכל שאכל כבר האיסור שיהי' נפסד על ידם זה לא גזרו חז"ל מיהו גם כאן יש לומר דניהו דגזרו לבדוק אבל שיהיה עי"ז מקח טעות לא גזרו אמנם נראה כיון דמסקינן דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' שוב גם רבנן גזרו שיבדוק ויהי' מקח טעות דהא לענין מצוה ניחא ליה לאיניש ולא חשו שיפסד עי"ז ועיין תוס' דף יו"ד ד"ה בממוני' ודבריהם תמוהים דאין התחלה לקושיא דכאן עיקר הפלפול אם אטרחיה רבנן וא"כ מה ענינו לניחא ליה לאיניש דזה ודאי דאם רבנן תקנו ניחא ליה לאינש לאטרוחי ואנן מבעיא לן אם אצרכו לאינש למטרח בממוניה מיהו יש לומר כיון דבגופי' אטרחי' ע"כ דחשו שמא יש שם חמץ וא"כ למה לא יטרח בממוניה ואי דלא רצו שיפסיד ממון הא ניחא לי' לאינש וע"ז הוצרכו לחלק ודו"ק ועיין בחידושי רש"ל שם וצ"ע אם כוון לקושיתי. אחר כמה וכמה שנים ראיתי בהה"מ פ"י מגירושין הכ"ג שכתב בטעמו של רבינו שכיון שמה"ת יכול לגרשה רק שחכמים מנעוהו מלגרש אבל לענין חיוב ממון לא חייבוהו שנה מבואר כסברת הש"ך ולפ"ז לפי מה דכתב הרמ"ה באהע"ז סי' קי"ט דחייב לזון אותה שוב נראה שנחלקו בזה הרמב"ם עם הרמ"ה בסברת הש"ך הלז ודו"ק ועיין ח"מ וב"ש ובית מאיר מה שהאריכו לענין זה"ז שיש חר"ג ולפמ"ש יש להאריך בזה ואכ"מ שוב מצאתי מהערה זו מאי עביד ל"מ בבית מאיר סי' קי"ט ע"ש שמחלק חילוק נכון דבשביל מה שהוא עשה איסור לא נקנסה אותה שתהיה אסורה להנשא בגט זה וז"ב ונכון.