שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ק״ד (ב׳)

והנה לענין הוצאות שהי' להמלוים עד שגבו ושחדים שהוציאו וכדומה נראה לפע"ד דזה ודאי תלוי לפי ערך הממון של כל איש ואף דהם מקרי שותפים והשכר וההפסד לאמצע ועיין בחו"מ סי' קע"ו סעיף ה' ובש"ך מ"מ הא הר"ן פ' מי שהי' נשוי כתב שם דבשור שהזיק כיון דלא נשתתפו לדעת לא מקרי שותפין וה"ה בזה ובפרט כיון שמחלקין המעות לפי ערך המלווה שיש עליו וכו' נוטל סך כך וכך וא"כ פשיטא שגם ההוצאות וכדומה הכל לפי ערך וז"ב. והנה מן האמור יש לו מקום ספק בענין פוגם שטרו דלפי דעת הב"י בשם בה"ת בסי' פ"ז דפוגם דוקא באביו תקנו ולא בבנו א"כ לפ"ז ממילא ה"ה וכ"ש היכא שהוא שטר ממרני דביאר בשו"ת פ"י שם ובשו"ת צמח צדק סי' ט"ו דהו"ל כאלו כבר מכרו לאחר דכל דבר שיכול לעשות הוה כאלו כבר עשהו וא"כ ל"ש פוגם שטרו דהוה כאלו מכרו לאחר ובאחר לא תקנו פוגם שטרו כמו דלא תקנו פוגם בבנו ובאמת הש"ך תמה בזה בסי' ז' סק"א דמ"ש הוא ומ"ש אחר אך לפע"ד נראה דבאמת ענין פוגם שטרו דאמרינן שמא נפרע כלו נראה לפע"ד דהסברא הוא דבאמת ענין שטרא בידך מאי בעי כבר כתבו האחרונים וגם אני הארכתי בזה בתשובה דהוה כאלו התנה עמו תנאי שכ"ז ששטרך בידי תצטרך לשלמני ולפ"ז במודה שפגם שטרו א"כ חזינן דמחל לו התנאי דהי' צריך למעות ובקש מאתו שישלם לו מקצת וא"כ יכול להיות דמחל לו בכלו כל שיפרע לו אף שלא מחזיר לו שטרו יהי' כאלו פרע ואדם יכול למחול תנאו כמבואר באהע"ז סי' ל"ח וע"כ לומר כן דאל"כ למה פרע לו מקצת ולפ"ז בנו שלא מחל לו ומכ"ש בממרמי שנשתעבד לכל מי שמוציאו וא"כ האחר שנשתעבד לו זה לא מחל לו ול"ש פוגם בממרמי כמו בבנו ועוד כ"ש הוא מבנו דבנו בא מכחו משא"כ אחר ודו"ק. אח"כ כמה שנים מצאתי בשו"ת נטע שעשועים סי' ל"ט שגם הוא פלפל בדין זה וכמעט שהייתי בר מזלו באיזה דברים שכתבתי ע"ש ודו"ק אחר זמן רב מצאתי במהרי"ט בחידושיו לכתובות דף צ"ג בתוס' ד"ה רבי שכתב על דברת התוס' שכתבו דבעלת המנה יש לה שעבוד על כל הנכסים כמו בעלת שלש מנה וע"ז הקשה המהרי"ט דהרי הבעלת מנה אם הי' לה שלשה שטרות של מנה מנה היתה גובית מכל הנכסים כאלו הי' לה שטר על שלשה בני אדם וא"כ גם הבעלת שלש מנה ניהו דנכלל בשטר אחד מ"מ אטו גרע כחה מאלו הי' לה שלשה שטרות וכתב שזה באמת דעת ר"ח להביא ראיה מבכור ומשור שנגח דכל אחד נוטל לפי חשבון מעותיו וע"ז הקשה לשיטת התוס' דכל שנכתב בשטר אחד גרע טפי א"כ למה לא אמר בב"ב הטעם דא"א לעשות תרי בני חמשין משום דחב ללקוחות דבשני שטרות יגבה שני חלקים ובשטר אחד לא יגבה רק חלק אחד וע"כ דאין נ"מ בין אם כתב בשטר אחד או בשני שטרות זה כללות דבריו של המהרי"ט אף שלא ביאר הדברים כ"כ וכוונתו דע"כ גם בשלשה שטרות אינו גובה רק חלק אחד וא"כ מכ"ש בשטר אחד והנה כבר הבאתי שזה קושית הב"ח וכ"כ בזה מה שנ"ל אמנם בגוף קושיתו של המהרי"ט מהתוס' לפע"ד דברי התו' נכונים דכל הטעם דשלשה שטרות גובה שלשה חלקים משום דהוה כאלו מכר לשלשה בני אדם וכל אחד גובה שטרו וא"כ מה נ"מ בין אם הם בשטר אחד או שלשה שטרות הא יכול למכור לכמה בני אדם שיגיע לכל אחד מנה וא"כ זה שאין לו רק על מנה אחת אינו יכול לגבות כ"כ רק כפי חלקו אבל בכתובה דעיקר השיעבוד הוא לפי שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה וא"כ ע"כ השעבוד חל בשוה על כל הנכסים דאל"כ היאך יכול לדור עם אותה שהיא בעלת מנה הא תהי' קלה בעיניו להוציאה וכדאמרו בסוף האשה שנפלו וא"כ ע"כ דשוה השיעבוד לבעלת מנה כמו לבעלת שלש מאות משא"כ בשאר ב"ח דהחוב הפחות אין לו שעבוד רק לפי ערך חובו וא"כ כל שיש לאחר חוב גדול יותר הרי יש לו שעבוד יותר ומה נ"מ בין שטר אחד או שלשה שטרות וז"ב כשמש ובאמת שגוף ראיית התוס' מהך דבכור דירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים אלמא דיש לו לפי ערך מעותיו לפע"ד אין ראיה דבאמת כל הטעם דאמרינן שהשיעבוד בשוה היינו משום דהוה כלוה ולוה וקנה דיחלוקו וה"ה בזה אף שמשועבד מקודם לאחת כיון דנחתמו ביום אחד הוה כאלו נשתעבד בשוה ולפ"ז זהו בדבר התלוי בדעת משעבדו אבל בבכור שאף אם רצה האב לומר שלא יטול רק כפי הפשוט אינו רשאי ועובר בלאו דלא יוכל לבכר כמ"ש הרמב"ן בספר המצות וא"כ מה מועיל ששיעבד לכלם בשוה מ"מ הבכור התורה עשהו לחלקו פי שנים משאר הפשוטים וא"כ ממילא גם השט"ח שירשו ממילא מגיע לזה יותר ומה שהביא ראיה משור שנגח דלר"ע דאמר שותפי נינהו יחלקו כל אחד לפי מעותיו לפע"ד אין ראיה דהרי בהך דשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים אמר שמואל דהשכר לאמצע ואמר רבה מסתברא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכן זה ומטעם דלאיבריו מתחלק ולפ"ז נראה לפע"ד ברור דבשור תם דאינו משתלם רק מגופו הוה כאלו מתחלק לאיברים ואם כן ודאי כל אחד נוטל לפי מעותיו ואף דאנן קי"ל דאף בעומד לטביחה השכר לאמצע היינו כיון שיוכל להיות שיעמוד לחרישה לכך מתחלק בשוה אבל שור שנגח שמתחלה עומד להתחלק לאברים פשיטא דכל אחד נוטל לפי מעותיו.