שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ק״ג (ב׳)

ובמ"ש למעלה יש לישב דברי התוס' בכתובות דף כ"ט ע"א ד"ה ועל שכתבו דבירושלמי מקשה כשבא עליה עד שלא מת ומת והדבר תמוה דסוף סוף לכשמת הרי מחלה היא דמפותה מחלה והוגד לי בשם מהר"ם מלובלין שהרגיש בזה ונדחק דכל של"מ מחילתה מקודם ל"מ אח"כ והיא תמוה ולפמ"ש א"ש דבאמת הוה מחילה בטעות דהא פיתה לשם אישות רק דכל שעושה מדעתה לא שייך בושת ופגם וכמ"ש למעלה ומעתה זה כששייך לה אבל כל שהיה אביה חי ול"מ מחילתה שוב לא מחלה כעת דבאמת עכשיו יודעת שלא נשאה ולא מוחלת כלל ודו"ק. ומן האמור יש להשיב על הגהת זקני הח"ץ ז"ל בחו"מ סי' קס"ג שחולק על המהרי"ק דיש לחלק דבחוב דבהיתירא את' לידיה מועיל היאוש מתורת מחילה בטעות עכ"פ דניהו דאם ידע לא הוה מיאש מכל מקום מחילה בטעות הוה משא"כ בגזילה דל"מ יאוש דהוה מחילה בטעות ויש להאריך בזה ועיין קצה"ח שם וכבר הארכתי במק"א על דברת אא"ז הח"ץ שם ודו"ק.