שואל ומשיב מהדורא קמא · כלל ב׳ סימן ק׳ (ח׳)

והנה הרשב"ם כתב שם דכיון דבזה"ז אין רגילין לנסך לכך אין אוסר מגע עכו"ם ביין ולכאורה קשה כיון דכבר נאסר אף דבטל הטעם א"י לבטל כ"א ב"ד הגדול בחכמה ומנין והדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם כשנתבטל הטעם נתבטל התקנה וראיתי בד"מ שם שכתב כיון דלרשב"ם משום לתא דיי"נ אסרו כל שנתבטל הטעם נתבטל התקנה ממילא והדבר יפלא לכאורה דלהרמב"ם אין הדין כן כמ"ש בה"ב להדיא אמנם נראה לפע"ד ע"פ מ"ש הפר"ח ביו"ד סי' קי"ז לענין גילוי דכל שבתחלה ג"כ לא הי' התקנה רק במקום אחד כגון בגילוי דהחשש הוא משום נחשים וא"כ במקום שאין נחשים מצויים לא הי' הגזירה א"כ גם כעת שנתבטל הטעם הוה כמקום שלא הי' נחשים מצויים ע"ש שהאריך ולפ"ז גם בזה כיון דעיקר הגזירה הי' משום יי"נ א"כ במקום שאין עובדין ע"ז כמו הישמעלים שאין מנסכים לע"ז א"כ גם כשהיתה הגזירה לא הי' התקנה במקום ההוא וממילא הוה לדידן כמו מקום שאין מנסכין לע"ז וז"ש הד"מ מידי דהוה אגילוי וכוון לסברא הנ"ל וכן מבואר להדיא בתוס' ע"ז דף נ"ג ע"ב ד"ה לאפוקי דלכך לא הוה דבר שבמנין שלא גזרו אלא על המנסכין והיינו דכיון דאז היה ג"כ מקומו' שלא נסכו הוה עתה כמקום שאין מנסכים ויעו"ש בפר"ח עכ"פ הרווחנו בזה שגם בעלי התוס' ס"ל כשיטת הרמב"ם ודו"ק.