שאגת אריה החדשות · חלק י״ג סימן ב׳

תשובה מסתבר לי דלא אזלינן בתר מעת לעת ואור ליום ד' למיתתו אין מעידין עליו דכבר נשתנה צורתו. וראי' לדברי מהא דאמרינן (פא"מ דף כ"א) ת"ר אבל שלשה ימים הראשונים אסור במלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו והאשה טוה בפלך בתוך ביתה וכתב הרמב"ן ז"ל (בת"ה בשער האבל דף נ"ג) ירושלמי אבל שאין לו בראשון ובשני לאכול אינו עושה מלאכה ובשלישי עושה מלאכה בצינעה אבל אמרו תבוא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. בר קפרא אומר אפילו ביום השלישי לא יעשה מלאכה כל עיקר. ב"ק כדעתו. דב"ק עביד אבל ג' ימים דאמר ר' אבא ברי' דרב פפא ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי תלתא יומין טייסא נפשא על גופא סברא ההיא חזרא גבי'. כיוון דאיהו חמייא דאישתני זיווהון דאפוהי שבקא ואזלא לה. לאחר ג' ימים הכרס נבקעת על פניו ואומר לו טול מה שגזלת וחמסת ונתת בי. ר' חגי בשם ר' יאשי' מייתי לה מן הדין וזריתי פרש על פניכם ואפי' פרש חגיכם. באותו שעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ומסיים הרמב"ן ז"ל וגמ' דילן דקתני שלשה מתניתא דבר קפרא היא וכן הלכתא עכ"ל. למדנו מן הירושלמי הזה דטעמא שהחמירו חכמים בג' ימים ראשונים של אבל משאר שבעה ימי אבל ה"ט משום שהם עיקר ימי אבל דעדיין טייסא נפשא על גופא. אבל לאחר ג' נשתנה זיו אפיו שבקא ואזלא לה. והדבר ברור דה"ט נמי שהחמירו חכמים בשאלת שלום דאמר התם אבל בג' ימים הראשונים אסור בשאילת שלום מג' ועד ז' משיב ואינו שואל. ואמרינן נמי התם אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. ובוודאי הא דהחמירו חכמים לאבל בג' ימים הראשונים משאר הימים לא חשבינן להו מעת לעת אלא אפילו מת סמוך לחשיכה חשבינן ליום אחד אותה שעה. וכדתנן הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה שמונה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שלשים. וטעמא דמתניתין נמי משום דג' ימים הראשונים הוי עיקר אבל. אלמא לאחר שלשה ימים נשתנו פניו ל"ש מת בתחלת הלילה ל"ש מת סמוך לחשיכה. א"כ ה"נ אין מעידין עליו אפילו מת סמוך לחשיכה אלא עד אור לליל ג' מיום המיתה ולא שלשה מעת לעת שלימים כיון דנשתנו פניו. וזה ברור כך נראה לי: