שאלות ותשובות רמ״א · חלק צ״ה סימן ז׳

עוד שאלת סוף סימן ש"פ על מ"ש הקאר"ו על דברי תשובת מיימוני ודברי תימה הם דאטו מי שיש לו כלב רע וכו' והקשית ז"ל דהתם גבי כלב רע היה חייב להרגו ולסלק דבר המזיק והואיל ולא סלקו רודף הוא ולכן כל ההורגו פטור אבל זה שהכניס החמור בספינה ולא ידע ברוע מעלליו ועכשיו נהפך לאויב ולרודף כו' ההורגו חייב לשלם והתם גבי כלב נמי אם לא היה רגיל להזיק ועכשיו נהפך ורצה להזיק בפעם ראשון וקדם והרגו חייב לשלם מטעם שהציל עצמו בממון חבירו עכ"ל. בזה איני רואה טענה כלל וזה כי מה לי שלא ידעו הבעלים מ"מ הכלב או החמור הם רודפים ומי עדיפי מבעליהם שאמרו הבא להרגך השכם להרגו ואין חילוק בין פעם ראשון לשני הלא אמרו כל השורים בחזקת שימור קיימי ולכן איפסק הלכתא פלגא נזקא קנסא ומ"מ תם ההורג האדם חייב מיתה כמו ששנינו משנה שלימה פרק שור שנגח ד' וה' ואם בא המנוגח להציל עצמו והרג השור מי מיחייב לשלם ולכן אין בדבריך טענה על הקאר"ו בזה. אך דע שבספרי אשר חברתי על הטורים בס"ד כאשר ידעת בהיותך עמי כתבתי שאין בדברי הקאר"ו ממש בזה אבל לא מטעמך רק כי אין זה שינוי כלל מה שהחמור מדלג ומקפץ בספינה מאחר שדרכן בכך להכניס החמורים לא פשע בעל החמור ולכן חייבין לשלם דומיא דספינה שהקילו ממשאה כמבואר שם. ולדעתי זהו המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד ז"ל שהרמב"ם השוה כל הספינה שרוצה לטבוע מכובד המשא למעשה דהגוזל כי ס"ל שאין בקפיצות שינוי כי אם ההכנסה לספינה כמו בשאר משוי ולכן מדמה אותן ביחד. והראב"ד ס"ל דכל חמור הקופץ הוי ליה ככלב רע המזיק ואין דרכו בכך לכן הוי רודף משא"כ בשאר משוי ולכן מחלק ביניהם, דוק ותמצאנו. ומ"מ תמיהת הקאר"ו על תשובת המיימון אינה כלום כי הוא סבר כסברת המיימון והוא האמת לדעתי: