שאלות ותשובות רמ״א · חלק צ״ג סימן ב׳

תשובה על עיקר הדבר אם נגבית נדוניא מחיים בתחלה אנו צריכים לדון והוא הכלל אשר ימשכו אחריו הפרטים. כתב הרמב"ם פי"ו דאישות וז"ל הנכסים שתכנים האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע"פ שהן נכתבים בשטר הכתובה אין נקראים כתובה אלא נדוניא שמם ואם קבל הבעל אחריות וכו' הרי זה נקרא צ"ב ואם לא קבל אחריות וכו' הרי זו נקרא נכסי מלוג כו' עד ואין נקראת כתובה אלא עיקר כתובתה שהוא מנה ומאתים עם התוספת בלבד כבר הודענו שחכמים תיקנו כתובה לאשה ודין התוספת כדין העיקר ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה עכ"ל. מלשון זה יראה דאין דין הנדוניא בכלל הכתובה לענין שלא תגבה מחיים דאל"כ היו דברי הרמב"ם סתומים שם, דמתחילה אמר שאין הנדוניא נקראת כתובה והכתובה לא נגבית מחיים ואי היה לדבר זה דין הנדוניא כדין הכתובה ובכלל כתובה יחשב א"כ כמעט דבריו היו סותרין זה את זה, אך המ"מ כתב שם ופשוט הוא שכל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג כן כמו שיתבאר פכ"ב בדין המתחיל כל נכסים שיש לאשה בין נצ"ב וכו'. הנה הרב המ"מ פירש דברי הרמב"ם לדעת אחרת ממה שנראה מדבריו שם והכריח הענין מפרק כ"ב וז"ל שם. כל נכסים שיש לאשה בין נצ"ב בין נ"מ הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואם מתה בחיי בעלה הבעל יורש הכל לפיכך אם מכרה האשה נ"מ אחר שנשאת וכו' הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף הקרקע עד שתמות וכו'. והנה המ"מ למד דין גבייה בחייו מענין מכירת הנכסים בחייו והכריח שלא ניתנו לגבות מחיים מאחר שאינה יכולה למכרן. והנה לפי דברי המ"מ שמדמה דין גבייה מחיים לענין מכירה א"כ אינו מוכרח מדברי הרמב"ם לחוד שאינה נגבית מחיים אלא הוא גמרא ערוכה פרק האשה שנפלו לה נכסים ונישאת ומכרה הבעל מוציא מיד הלקוחות. ועוד נוכל ללמוד מדברי המ"מ שמדמהו לענין מכירה דדוקא לענין זה אינה נגבית מחיים שתמנע ממנו אכילת הפירות אבל הגוף הוא לעולם בחזקתו כמו לענין המכירה שהגוף מכור רק שאם תמות בחייו הבעל מוציא מיד הלקוחות מתקנת אושא וכדאיתא בגמרא. וכל זה לדעת הרמב"ם דס"ל דגוף הקרקע מכור אבל לדברי הרא"ש פרק האשה שנפלו דס"ל דמכר בטל לגמרי אלא שלענין זה מכור שאם תתאלמן או תתגרש יחזור ללוקח וכן דעת הר"ן פרק נערה שנתפתתה בשם הרשב"א א"כ אפי' הגוף אינו יכולה לגבות מן הבעל בעודו בחיים אפי' בנכסי מלוג כ"ש בנכסי צ"ב דלכ"ע מה שמכרה האשה הבעל מבטל מיד וכמו שמבואר בדברי הגמרא פרק אלמנה והוא הסכמת הפוסקים וכמ"ש הרמב"ם בעצמו פרק כ"ב. ומעתה דברי הרמב"ם והמ"מ פי"ו מבוארים דמה שמשמע מדברי הרמב"ם שם דדוקא כתובה אינה נגבית מחיים היינו לענין גוף הקרקע אבל נמ"ל גוף הקרקע ברשותה היא דהא יכולה למכור הגוף ואע"פ שבנצ"ב מכרה בטל כמו בכתובה מ"מ יש לה קצת שייכות בהן דאף הבעל אינו יכול למכרן בלא רשותה משא"כ בכתובה דאינה יכולה לעכב הבעל מלמכור נכסיו מחמת שיעבוד כתובתה שעליהן, אבל לענין שתגבה הנכסים מן הבעל למעט בהן את חזקתו ודאי דין הנדוניא כדין הכתובה שאינה נגבית מחיים ובזה אין מחלוקת לדעתי. וכל זה כתב המ"מ שהוא פשוט, והוא מוכרח דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, ולא כמה שכתבת שדעת המ"מ הוא דעת יחיד כי אין בה מחלוקת לדעתי, צא וראה מ"ש הטור סי' ס"ו אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלן עליו לכתוב אותן בכתובה דינן כשאר הכתובה ונגבית עמה וזה נקרא נדוניא עכ"ל. וכתב שם מהר"י קארו וז"ל מ"ש רבינו שדינן כשאר הכתובה היינו לענין מה שאמר ונגבית עמה כלומר שכשם שכתובה לא ניתנה לגבות אלא לאחר מיתה או גירושין ולא קודם לכן נדוניא נמי אינה ניגבית קודם לכן אבל וכו' הרי שלקח ג"כ דברי הטור למושכל ראשון דדינה ככתובה שלא נתנה לגבות מחיים. ונראה ג"כ מבואר שלא תוכל לומר שתגבה אותן עד שיעשה לה בטחון בהן שלא יכלה הקרן כמו שחשב מעלתו בדבריו וחילק ביניהם לבין כתובה משום דכתובה תהיה קלה בעיניו להוציאה אם יעשה לה בטחון. דכל זה אינו משני פנים. הא' מצד שאינה קלה בעיניו להוציאה אע"ג דעשה לה בטחון בכתובתה דאמר פרק השולח העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה וכו', וכן מבואר סוף פרק האשה שנפלו דלא אמרינן שתהא קלה בעיניו אלא במייחד לה מטלטלין אבל אם מייחד לה קרקע דמחוסר גוביינא לא אמרינן בזה תהא קלה בעיניו להוציאה אע"פ דמייחד לה קרקע. וכן מבואר שם מדברי התוס' ורש"י סוף האשה שנפלו וכן מוכרח פרק י"נ ופרק אלמנה בסוגיא דבעל ואשה שמכרו באותן ג' שדות וכו' אלא שאין בכחה של אשה לתבוע מן הבעל שיעשה לה בטחון בעד כתובתה לכן תיקנו חכמים שיהא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה, וה"ה לענין נדונייתה ג"כ אינה יכולה להכריח בעלה שיעשה לה בטחון בעד נדונייתה ותגבה אותן מחיים עד שיבטיח בכתובתה דא"כ נתבטלה תקנת חכמים בענין נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג דאין כל אדם יכול להבטיח את אשתו. וראיה מפרק מציאת האשה במשנה פסוקה הכניסה לו אלף דינרין הוא פוסק כנגדן בחמשה עשר מנה וכו'. ואם איתא דהיא תוכל להכריחו שיעמיד לה בטחון נגד הכל ואם לא תגבה ממנו מחיים א"כ תקנת חכמים תקלה היא אצלו דלפעמים מיד אחר הנישואין תכריח אותו להבטיח לה בעד הנדוניא ואם לא תגבה ממנו מה שהכניסה לו וא"כ אמאי יוסיף שליש דהא עיקר טעמא משום דיוכל להרויח בהן כדאיתא התם, וכן מוכח פרק האשה שנפלו דאין האשה יכולה לעכב על הבעל שיעשה לה בטחון בנדונייתה דהא אמרינן התם תני ר' אבהו שאלתי את סומכוס הרוצה שימכור בנכסי אחיו כיצד הוא עושה אם כהן הוא יעשה סעודה ויפייס וכו' ואם איתא היה יכול לאשמועינן דין זה בנכסי עצמו שלא יוכל למכרן עד שיעשה בטחון לאשתו. וכן מוכח בפרק חזקת הבתים דקאמר אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות במתנה וכו', תרתי לא קשיא כאן במעות טמונין כאן במעות שאינן טמונין וכו'. (ופירש רשב"ם דבמעות שאינן טמונין קנתה והבעל אוכל פירות) דליכא גלויי זוזי שהרי גלויין ועומדין הם במעות טמונין שלא היו ידועין ומפורסמין לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי. ואם איתא דתוכל לגבות האשה נדונייתה לימא הא והא במעות שאינן טמונין והא דיוכל להבטיחה קנתה והא דלא יוכל להבטיחה לא קנתה דלהוציא זוזי מידה הוא דקא בעי, דאין לומר דמאחר דמוכר לה שדה יוכל להבטיחה באותו שדה דהא ה"ה בדין התוקף מעות של אשתו נמי דינא הכי דבמעות שאינן טמונין מוציאין מידו דלא הו"ל לתקפן וכמו שכתבו שם התוס' והרא"ש, ואם היה אפשר להחזיק במעותיה באיזה טענה א"כ אמאי מוציאין מידו לימא דהוצרך לתקוף שלא תאמר שהן שלה והבטיח אותה בהן, אלא ש"מ שאין האשה יכולה להחזיק במעות הנדונייא בשום אופן ואינו צריך להבטיחה בנדונייתה אם לא התנו תחילה, ובהכי מיירי ההיא דפ' חזקת הבתים דקאמר ג' שדות אחת שכתב לה בכתובה ואחת שייחד לה בכתובתה וכו'. ופי' התוס' התם בשם ר"ח דהיינו שייחד לה נגד נדונייתה דמיירי שהתנו מתחלה כך דומיא דכתב לה בכתובתה דמיירי ודאי בהתנו דהא בכתובה לכ"ע לא נגבית מחיים. מכל הני נ"ל פשוט דלא תוכל לגבות נדונייתה מחיים ולהכריח בעלה שיעשה לה בטחון, וכ"ש בזמן הזה שכותבין הנדונייא עם הכתובה וכוללין הכל ביחד שודאי אינם נגבים אלא עם הכתובה דאפי' אם נאמר דהרמב"ם דוקא נקט פי"ו כתובה אינה נגבית מחיים אבל לא נדוניא אע"ג דכתוב בשטר כתובה, נראה דהיינו דוקא בשלא נכלל הכל ביחד אבל אם נכלל הכל ביחד בודאי אין לאשה שום תביעה על הבעל כל ימי חייו, ולזה לא שמענו מעולם אשה שתפסה בנכסי בעלה עד שיבטיחה בנדוניא, וכן הוא בתשובת הרשב"א שאכתוב למטה, ומה שמעלתו דחה אותו חילוק מסברתו אינו מוכרח כלל. ומעתה נסתלקו כל ראייות שהביא מעלתו לענין שתוכל האשה להכריח בעלה שיבטיחה בכתובתה ושתוכל לגבות נדונייתה בחיי בעלה כי זהו אינו נראה וכמ"ש לעיל, ומה שהביא מעלתו ראיה מדברי הרמב"ם פי"ו דאישות כבר נתבאר. עוד הביא ראיה מתשובת מוהר"ם ריש הכותב ראובן שחפץ לקנות בית וכו' אין ענינו לנדון זה כלל דהתם לענין שעבוד האשה על הבית קאי שלא תטרפוהו לכשתתאלמן או תתגרש אבל לא שתגבנו מחייו והוא מבואר למעין שם.