שאלות ותשובות רמ״א · חלק צ״א סימן ב׳

גם נראה לנו כי מן הדין מסולק הרב הגאון מהר"ל מדין עסק ביש כמו שנברר ועל כן הרשות נתונה לכל חכם ומורה לצאת לעזרת ה' בגבורים ולדון בדבר זה כמ"ש מהרי"ק בתשובותיו סי' י"א וענין סלוק הרב בדבר זה הוא נדון בק"ו מהא דאיתא פרק תפילת השחר (דף כ"ז:) ת"ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א"ל תפילת ערבית רשות או חובה א"ל רשות כו' עד א"ל יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך וכו' עד היה ר"ג יושב ודורש ור' יהושע עמד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית עמוד ועמד אמרו עד כמה נצעריה וליזל אתא בר"ה אישתקיד וצעריה אתא בבכורות במעשה דר' צדוק וצעריה ה"נ קא מצער ליה כולי האי נצעריה וליזל תא ונעבריה מאן נוקמיה וכו' נוקמיה לר' יהושע ה"ל בעל דבר. הנה בנדון דידן הגם כי הגאון מהר"ל יצ"ו היושב בשבת תחכמוני בק"ק פרנקורט ראוי שכל התורה תהיה נפסקה על ידו מ"מ יש לחוש לצערן של ת"ח וראוי לנו לומר שיסלק הגאון הנ"ל מדינים הנוגעים בבית דין הגאון הישיש כמהר"ר אייזק סג"ל יצ"ו ביחוד בדינים הנוגעים בהפרנס והקצין כמר שמעון גינצבורק יצ"ו שהרי מצינו כמה פעמים שצערן ופגע ונגע בכבודם, אשתקד במעשה נתן שט"ן צערם כידוע לרבים שכל חכמי פולין ואיטליא החזיקו ידי הגאון החסיד השלם כמהר"א סג"ל יצ"ו וב"ד יפה גם אשרו חמוץ הקצין הנ"ל אשר צווח ככרוכיא על הגזל הנעשה לו במדינה מנתן שט"ן הנ"ל והוא עמד לימין השטן נגד האלופים חכמי איטליא יצ"ו ובראשם הגאון הגדול כמהר"ר מאיר מ"כ ולא אשגת עלייהו. ותו במעשה דיעקב צורף שחירף וזלזל ופגע בכבוד אב"ד החסיד השלם כמהר"א יצ"ו כאפיקורוס, צעריה מהר"ל יצ"ו למהר"א יצ"ו והחזיק ידי צורף ועד מתי לצעריה וליזל. ובאמת אלו היה הדבר דבר ממון החרשנו כאשר עשינו עד עתה הגם כי לא חשנו למאמרם ז"ל בעובדא דרבי אליעזר ברבי שמעון דנפק ריחשא מאודניה על דשמע בזילותא דצורבא מרבנן ולא מיחה כנזכר בפרק הפועלים (דף פ"ד:) אמרני רישיה בקרירי כי חכמי גלילות אשכנז וגדוליה הם קרובים אל החלל והם ח"ו נכוים תחילה באם יחשו במקום שיש חלול השם בפרט במקום שיש בידם למחות וזהו סיבת שתיקתנו כל אלו הימים. והנה לסיבה כי ראה ראינו כי שתיקתנו קלקול הדור והרוס המצב גבול שגבלו ראשונים ואחרונים אחור נסוג אמרנו עת לעשות לה' והסכמנו על הנ"ל. הגם כי מובטחים אנחנו במעלות גאוני אשכנז יצ"ו באם ישמעו דברי המסדר הגט כהווייתו יחושו לגזירת הקדמונים ראשונים ואחרונים ויאכילו למאיר הנ"ל ולמחזיקים ידו פרי מעלליהם מ"מ הקדמנו עצמנו למצוה רבה כזו מאחר שהרשות נתונה כנ"ל והטלנו גודא רבא על המוציא לעז ועל התומכים בידו עד אשר לא יוכלו קום עד יקבל עליו את הדין מג' ב"ד אשר נבררו ונזכרו בכתב הגאון הישי' החסיד השלם מהר"א יצ"ו. והננו מאררים ומחרימים ומשמתים ומנדים את מאיר בר שלמה האז מק"ק ורנקורט כדין הפורץ גדרן של חכמים ותקנותן כאשר עשה שעבר על חרם ר"ת ותלמידיו ראשונים ואחרונים ויהא נידון בצואה רותחת כדין הלועג על דברי חכמים והננו מסכימים לדברי הישיש החסיד השלם כמהר"א יצ"ו להחזיק עונשו וחרמו ונידוי אשר הטיל על מאיר הנ"ל גם נחזיק בית דינו היפה שבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו כאשר הנהיג נשיאותו ברמה זה שלשים שנה וגזירתו תהא קיימת וגזירת זולתו בבית דינו תהא בטילה ומבוטלת לא שרירא ולא קיימא בכל מה שהפה יוכל לדבר בבי דינא דרבינא ורב אשי. ובהיות כי אמרנו למעלה שהלוהג גם הוא טועם טעם בשר הנ"ל נאמר שכל המדבר על צדיק יסוד עולם עתק הוא הגאון החסיד השלם מהר"א יצ"ו וחד דעמיה האלוף מהר"ר גוטליב מסדר הגט ויכוונו להוציא הקול והלעז על הגאונים הנ"ל או כדי לתלות בוקי סריקי במשפחות המיוחסים בישראל דינם חרוץ להיות כמוהו ולא יזח החש"ן מעליהם והנח"ש יהיה כרוך על עקביהם. ובכלל גזירותינו הננו גוזרים על האיש המשודך כמר אברהם לישא את בריינדל בת הקצין כמר שמעון יצ"ו אשר נתגרשה בגט כשר ממאיר הנ"ל שיהא נזהר בחויא דרבנן לבלתי להחזיק הקול לתת לב לענין הלעז שהוציא ושניבל השוטה הנ"ל בהבליו ולא יסוג אחור לבייש ח"ו בת ישראל המדוברת בו כי אז ח"ו יהא נלכד בעונש כמו המוציא לעז עצמו וגדול עונש העונה אמן אחר המברך את ה' יותר מהבוצע בירך נאץ ה' ולא ישגיח בדברי הלעז נגד חרם ר"ת ותלמידיו אשר מצודתם פרוסה על החיים בני דורנו יצ"ו. וכענין זה מצינו במרדכי בקידושין (פרק האומר) על אחד שאמר שנטמאה אשתו מאחר שלא יוכל לגרשה בעל כרחה מכח חרם ר"ג מה"ג כופין אותו לשמש עמה. וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' רל"ז. הרי קמן שמכח חרם ר"ג כופין לעשות מעשה נגד חשש איסור דאורייתא במקום דאיכא רגלים לדבר. כ"ש וק"ו בדבר שברור כשמש ואינו אלא הוצאת לעז בעלמא שיחוש המשודך לנפשו מכח חרם ר"ת ולא יחוש לאויבים המפקים לקלא כי הוא קול ושוברו טמו ולית ביה ממשא רק כי הקנאה מוציא אותן האויבים מן העולם וכמו שמצינו בענין לשון הרע כי הקול דינו כמוציאו מתחילה כדאיתא פרק יש בערכין (דף ט"ו) וכתבו הרמב"ם ז"ל, כן הוא בענין לעז זה באם ח"ו יתן זה האיש המשודך כתף סוררת לבלתי הכניס לביתו האשה הכשרה המדוברת בו אזי חרם ונבל יהיה אחריתו אבל מובטחים אנחנו בו כי יבטח בה' עושיהו ויקדש ש"ש ברבים שלא לפקפק בדברי חכמים כאשר שמענו כי הוא איש חכם ומבין מדעתו. וכל המחמיר בזה או כיוצא בזה אינו אלא מן המתמיהים ומכשיל רבים ונותן יד לפושעים מזלזלי המשפחות המיוחסות שבישראל כמ"ש המרדכי בענין חרם של ר"ת על נדון זה. ואין לפקפק ולומר מי יוכל להכריחו שלא יחמיר על עצמו לחוש לקול עלה נדף מאחר שלבו ירא ורך לבב הוא שלא לכנוס במקום סכנה לדעתו. ע"כ באתי להוסיף דברים בזה ולומר שכל דיינא דלא דן הכי לאו דיינא הוא כי כן מבואר הוא בתשובת הר"ש בר צמח והרשב"א כאשר הביאן הרב ב"י בספרו הארוך בסי' מ"ב באבן עזר מבואר היטב על ענין קול קידושין שהוציאו ולא היה בקלא ממש שכתב הר"ש בר צמח וז"ל ואין להחמיר בזו משום שלא יהיו בנות ישראל החשובות מדרך כף רגל לבני פריצי עמנו וכמ"ש הרשב"א על תלמיד אחד שרצה להחמיר בכיוצא בזה וכעס עליו וכתב שהיא רעה חולה שיתעלל פריץ אחד על אחת מבנות ישראל החשובים כדי להוציא ממון מידה. ומה שכתבת שכך היה המנהג לעגנה ולהאמינו היא מנהג בורות וחומרא דאתא לידי קולא הוא לענין אם יקדשנה אחר כו'. עד ואין חוששין בזה לקול דאין חוששין לקול אלא בדבר ברור אבל כשיהיה הדיוט מוציא קול ומתוך כך יצא רינון אין זה קול כלל עכ"ל. הרי קמן דאין להחמיר במקום שאמרו להקל והוא בכלל לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ודרשו רז"ל (ר"ה דף כ"ה) אתם אפי' מוטעים אפילו שוגגין ומנדין על זה כמו שמצינו במסכת ר"ה (דף כ"ה) שגזר ר"ג על ר' יהושע לבא אצלו במקלו ובתרמילו ביוה"כ שהיה חל להיות בחשבונו לא הניחו להחמיר בדבר שלא אמרו להחמיר. ואמרי' פ"ק דברכות (דף י':) ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם עומדים ובשעה שבני אדם שוכבים א"ר טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הליסטים א"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה ואמרינן התם בגמרא רב נחמן בר יצחק אומר העושה כדברי ב"ש חייב מיתה דתנן א"ר טרפון וכו' ופירוש התם התוספות דאפילו במקום דב"ש מחמירים וב"ה מודים דאם עבד כב"ש יצא אפ"ה אם עשה כדברי ב"ש חייב מיתה, ואף אין להקשות מהא דאיתא ברכות (דף נ"ג) לענין מי שאכל ושכח לברך חד עבד בשוגג כב"ש ומצא ארנקי דדהבא וחד עבד במזיד כב"ה ואכלו אריה דשמעינן מיניה דיש להחמיר כב"ש דא"ל דוקא בדבר שאין בו קולא כלל אבל במקום שיש קצת קולא בדבר כגון לשכוב ולקרות ק"ש דהא עדיף מעומד דהוא יותר דרך כבוד אלא דלב"ה ג"כ יוצא בשכיבה ולב"ש דוקא בשכיבה אין להחמיר כב"ש וכ"ש בענין עגון אשה דאין להחמיר. וכ"ש בחיוב שמתא שם מיתה אם מחמיר על עצמו להוציא חומרא מלבו ולהוציא לעז על הגט חלילה כי גדול העונה אמן יותר מן המברך ונאץ ה', ומצינו בתשובת מהר"ם במרדכי ריש פכ"ה שהיה מתלוצץ על המחמירים על עצמן בענין אכילת בשר אחר גבינה והיה חושב הדבר למינות. וכן כתב בעל המאור סוף כירה לענין המחמירים על עצמן בשבת שלא לאכול חמין שחושבן למין מאחר שבדברי חכמים אינו מאמין, כ"ש וק"ו בענין הוצאת לעז שכבר גזר ר"ת וב"ד שנלכד כל הגורם הלעז בחרמותם ושמתא וריתחא דרבנן חל עליו ממילא צא וראה מדור המדבר על שהאמינו ושתו לבם לקול המרגלים אשר הוציאו לעז ודבה על עצים ואבנים והאמינו לדבריהם נענשו בעונש הקשה כ"ש העושה מעשה בעצמו להחזיק קול לעז אשר כבר נגזר עליו להחזיקו לרשע וע"כ עדיין אני בגזירתי עומד כנ"ל ואני גוזר על צורב וב"ד הקטן ממני ובפרט על תלמידי אשר ימצאו במקום שכתיבתי מגעת שיתנו להקרות דברי בב"ה אשר המה שמה וכל כי האי מילתא לימרון משמאי וכל אדם יחוש לנפשו, סוף דבר המשודך הר"ר אברהם יצ"ו הנ"ל את האלהים יירא ועיניו יפקח ויזכה במקחו אשר לקח ויתן עיניו בעושר וכבוד ומשפחה ואז יהפוך לו הש"י הקללה לברכה ויתן ביתו כבית רחל וכבית לאה אשר בנו שתיהן בית ישראל וע"י נזכה לביאת הגואל כארז"ל (ע"ז דף ה') אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף כי כל הנ"ל ברור בלי צפצוף. כה אמר הצעיר לימים נמשך אחר רבותיו וחביריו אשר חברו בזו דברים הרבה לערוך מערכות בדבר הלכות. להביא גוברין ושטרי ברורין על דבר העלמה ההגונה אשר רצו הפורצים לעגנה. בקהלם ובסודם. ולא עלה בידם. כי הצור מגן בעדה. להעמידה על כבודה. וזאת תהיה לה לעדה. לאחרית ותקוה. ואני כאחד מהם לא רציתי להאריך במקום שאמרו לקצר רק באתי לבקש ולהפציר בכל הירא אלהים להסכים בכל הנ"ל. ולהעניש המועל מעל. כי כל הדברים הם מן המפורסמים ואינן צריכים ראייה. ומאחר שהרשות ניתן לכל חכם ותלמיד כמוני היום להסכים בדברים הנ"ל באתי ג"כ על החתום: