שאלות ותשובות רמ״א · חלק פ״ח סימן ב׳

תשובה הדבר פשוט ששמעון יש לו דין מסור ביד אנס דהואיל והתרה בו ראובן שיציית לו דין בפני דייני ישראל ואל ימסרנו והוא השיב אלך ואמסור לא עדיף מהאי דאמרינן פרק הגוזל בתרא (דף קי"ז) ההוא גברא דהוי בעי מחוי אתיבנא דחבריה אתא לקמיה דרב א"ל לא תחוי ולא תחוי א"ל מחוינא ומחוינא יתיב רב כהנא קמיה דרב שמטיה לקועיה מיניה עכ"ל הגמרא, והלא הדברים קל וחומר דמה התם שלא בעי לאחויי רק אתיבנא דחבריא שהוא דבר קל אפ"ה ענשו רב כהנא על שהעיז פניו בפרהסיא לומר מחוינא, כ"ש כאן שרצה למסור שמעון לראובן בעד כל אשר לו שיש לו דין מסור ביד אנס, ואין לחלק ולומר דלא מקרי מסור אלא כשמסרו בלא דין אלא מתכוין להזיקו אבל כאן יכול שמעון להשמט ולומר לא כוונתי להזיק אלא לתבוע דין שלי ואע"ג דאסור לדון בפני ערכאות של כותים וכל הדן לפניהם הוי כמרים יד בתורת משה כדאיתא בגיטין פרק המגרש (דף פ"ח). מ"מ אם עבר ועשאו דלמא אין לו דין מסור, ולכאורה זה דעת המרדכי פ' הגוזל בתרא (דף קי"ז) גבי ההוא שותא דהוי מנצו עלייהו בי תרי האי אמר דידי והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו ומסרה לפרהנגא דמלכא אמר אביי יכול לומר אנא כי מסרי דידי מסרי, א"ל רבא וכל כמיניה אלא אמר רבא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדינא עכ"ל הגמרא, וכתב שם המרדכי וז"ל פסק הר"ר אליעזר מטולא דתקנת חכמים היא, שלא יהא אדם רגיל בכך אבל אינו נקרא בכך מסור ולהכי קאמר משמתינן ליה ולא קאמר מחייבין ליה, והיכא דתקפה לעצמו בידי כותים אף שאין לו לעשות כך דהא דק"ל עביד אינש דינא לנפשיה היינו בחפץ המבורר לו וידוע שהוא שלו אבל לא בדבר אחר מ"מ אם תקף בידים לא דיינינן ליה דין מסור, ואף ע"פ שהפסיד אותו שתקפו מידו הרבה כגון שהעלילו עליו ולקחו ממנו יותר או הענישו אפ"ה אין על התוקף דין מסור דלא מצינו בתלמוד מסור אלא במתכוין להזיק את חבירו אבל זה נתכוין להוציא את שלו עכ"ל. וא"כ לפום ריהטא יש לומר דשמעון שאין כוונתו היתה להזיק ולכן לא יהא לו דין מסור. אמנם לא יועיל לרמאי רמאתו לאשתמוטי בטענה כי פיו הכשילו לומר שראובן חייב קנס כמנין הרעפים שעל הגג בית הכנסת, והנה מבואר שבזה כוונתו להזיק דלמה היה צריך לו להגיד כזאת אם לא כיון להזיק. ותו דכאן ששנה שמעון באוולתו לאחר שהתרה בו ראובן שיעשה לו דין ישראל ושמוכן לציית לדין ישראל פשיטא שלא יוכל שמעון לומר שכיון להוציא דינו מיד ראובן אחרי שראובן מוכן להיות ציית דין ב"ד ישראל א"כ ודאי כוונת שמעון להזיק. וכן כתב המרדכי בהדיא פרק הגוזל קמא בשם מוהר"ם בראובן שעיכב חובותיו של שמעון על פי השר שיעשה לו דין, דראובן מסור גמור הוא אם שמעון לא היה סרבן מתחילה וישלם ראובן כל מה שהזיקו בקלקול חובותיו עכ"ל. הרי הדברים ק"ו ומה התם נתן לראובן דין מסור גמור אם לא היה שמעון סרבן אע"ג דיכול לומר לא נתכוונתי רק להוציא את שלי, כ"ש כאן בנדון דידן ראובן עמד וצווח ככרוכיא והתרה בשמעון שירד עמו לדין ישראל שיש לשמעון דין מסור כדלעיל. ואין לחלק עוד ולומר דלא שייך דינא דמסור רק אם מסרו בממון אבל על דבר חבלות והכאות יש רשות למוכה לילך לפני עש"כ כדמשמע מתשובת מהר"ם פרק שור שנגח, שכתב על אחד שעשה סעודה והזמין שם את ראובן ובני ביתו ונפלה מריבה ביניהם ועמדו בני ביתו של ראובן והכו לבעל הסעודה ובעל הסעודה רץ לפני השופט וכו' עד אם אתם רגילים למפטר בעל הסעודה לפי שהיה מוכה ואין אדם נתפס על צערו וכו' וכן פסק מהרא"י בתשובותיו סי' כ"ח. מ"מ נראה דאין זה שייך לנדון דידן דדוקא בשעת זעמו שרי כדאיתא בפסקי מוהר"ם מריזבור"ג אבל אם כבר שכך זעמו וכעסו מעליו פשיטא דאסור. ותו דלא איירי מוהר"ם אלא כשהלך לפני ערכאות בעיר שלא היה לו ב"ד של ישראל מוכן לדון בדבר דאז אין חייב להדר אחר ב"ד של ישראל בשעת צערו ויכול לקבול לפני כותים אבל מי שיש לו ב"ד של ישראל ומניחן והולך לפני כותים אין זו כי אם להכעיס דשביק התירא ואכיל איסורא ודינו מפורש בגמרא (ע"ז כ"ו:). ועוד דכאן לא שייך כלל דאין אדם נתפס על צערו דלא שייכא ההוא טעמא אלא בידוע בעדים שהכהו ולכך אין לו דין מסור שהלך לפני ערכאות דאיכא למימר דמשום צערו קא עביד, אבל בנדון דידן שאינו ידוע שהכהו שאף העדות הדיינים שהעידו ששמעו שצווח שמעון שראובן הכה לו אינו מהני בענין דין ישראל כמו שאבאר למטה אי"ה. א"כ פשיטא דאין המסור נאמן לומר שהכהו ושמסרו מחמת צערו, דאם לא כן לא שבקת חי לכל בריה ולא עדיף מההיא שותא דלעיל דאמר דידי מסרית ומסקינן דלאו כל כמיניה וה"ה בנדון דידן. ולכן נראה פשוט שלשמעון זה יש לו דין מסור ביד אנס ואע"ג שכתב הרמב"ם פ"ד דחובל ומזיק דזה רק קודם שעשה המסור את אשר זמם, וכן פסק מוהר"ם בתשובות סוף הגוזל בתרא בענין רבי אפרים ור' יואל שמסרו זה את זה וכתב דהאי דינא דמסור היינו משום דהוא רודף ואף ע"ג דלא מסר רק ממון מ"מ מחמירים בו טפי משאר מזיק, דמסור רודף הוא להרוג את חבירו כדכתיב כתוא מכמר מה תוא זה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל וכו' עד הלכך לא שייך כ"ז רק קודם שעשה את אשר זמם. מ"מ בנדון זה דשמעון זה חזקתו למסור ישראל והוא מעולם היה מקל ורצועה לקהל ישראל ומסר ביד אנסין לרבים ויחידים זה כמה פעמים, פשוט הוא דדינו כמסור דהרי כתב הרמב"ם בפ' דלעיל דאם הוחזק למסור חוששין שמא ימסור לאחרים. ותו דאע"ג דאסור לדון דין מסור לאחר שעשה אשר זמם מ"מ מותר למוסרו ביד כותים כמ"ש הטור ח"מ סי' שפ"ח ובתשובת הרא"ש כלל י"ז סימן כ'. וא"כ אף אם אינו מוחזק למסור מ"מ ראוי לבער הרע מקרבנו. גם אמר דאע"ג דפסקינן הגוזל (דף קי"ט) דממון מסור אסור לאבדו, לגרום לו הפסד שרי, ותו דבמרדכי פרק הגוזל בתרא כתב בשם רבי ברוך וז"ל אומר אני דמצינו למימר דהתם מיירי כגון שחזר המסור בתשובה דאז ודאי אסור לאבד ממונו בידים, וממורי הכהן קבלתי דלא פליגי אלא לאבדו, אבל לעכב לעצמו שרי. א"כ גם כאן נכסי שמעון זה המה מופקרים להחזיק בהן כל מי שיוכל להחזיק. סוף דבר דינו של שמעון נ"ל חרוץ כמו שכתבתי שיש לו דין מסור גמור. כ"ש שהנמסר נשבע כמה הפסידו ונוטל דאע"ג דמבעיא לן פרק הכונס (דף ס"ב) ולא אפשיטא אי עשו תקנת נגזל במסור שנשבע ונוטל והואיל ולא אפשיטא היה לנו לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ומטעם זה פסק הרמב"ם פ"ח דחובל ומזיק דאין נשבע ואפילו תפס פסק הרא"ש (פרק הכונס) דמוציאין מידו מ"מ בנדון זה כ"ע מודו, דהא כתב ר"ת (בתוספות פרק הכונס דף הנ"ל) דהא דמבעיא אי נשבע ונוטל אינו אלא כשמוסר מכחיש הנמסר אבל אם המוסר אינו יודע כמה הזיק אזי ישבע הנמסר ויטול ואפי' לדברי ר"י דכתב ואפי' אין מוסר טוען ודאי לא יטול הנמסר בשבועה ולזה הסכים הרא"ש שם מ"מ בנדון זה דכ"ע ידעי שמסרו וכמה מסרו פשיטא דאפילו שבועה אינו צריך כמו שמבואר במרדכי פרק הגוזל קמא בתשובת מוהר"ם. ועל העדת העדים לפני העש"כ נראה דלא שפיר עבדי וצריכים לסלק לראובן הזיקו ולשלם לו כל מה שניזק ע"י עדותן. דהא גרסינן פרק הגוזל בתרא (דף קי"ג:) מכריז רבא ואיתימא רב הונא דסלקי לעילא ודנחתי לתתא האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ואזיל ומסהיד ליה בדינא דכותים על ישראל חבריה משמתינן ליה מ"ט, דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד עכ"ל הגמרא, הרי קמן דאסור להסהיד בעש"כ במקום דלא דייני ההוא דינא כדין, כמו שפירש"י שם אהא דקאמר אינהו מפקי ממונא אפומא דחד ופירש"י ונמצא שהפסידו שלא כדין והוא הדין בנדון זה דדייני כותים דנו זה שלא כדין כמו שאבאר למטה א"כ פשוט דהעדים שלא כדין עשו שהעידו ומשמתינן להו כדאמר רבא משמתי ליה וכו' ואע"ג דאמרי' שם בגמ' (דף קי"ד) ולא אמרן אלא חד אבל תרי לא וכאן היו שני עדים, לענין נדון דידן אין חילוק בין תרי לחד דבשלמא לענין ממון הואיל ואיכא שני עדים א"כ בדין ישראל נמי היה חייב לו ולכך לא משמתינן להו דלא גרמו לישראל היזק בהעדתם אבל כאן שגרמו היזק לישראל בדבר שלא היה מתחייב בדיני דישראל פשוט דאין חילוק בין תרי לחד, וראיה מהא דכתבו שם התוס' ואם תאמר והא לעיל שרי הפקעת הלואתו וא"כ מפסידים אותו הרבה שאם היה רוצה היה יכול לכפור. וי"ל דמ"מ לא משמתינן ליה כיון שאין משלם על ידו אלא מה שחייב לו עכ"ל. הרי קמן דאף אם היה אמת שראו העדים שהכהו ממש הואיל ונתחייב ראובן יותר ממה שנתחייב בדין ישראל משמתינן להו להעדים לשלם ואפי' מה שנתחייב לשלם בד"י. ונראה שאלו העדים גרמו לו היזק דבלא העדתן היה יכול לכפור לפני השר לשמעון זה דהא מסור הוא כמבואר לעיל א"כ פשיטא שראובן היה יכול לכפור לפני השר וא"כ העדים גרמו לו שנתחייב ומשמתינן להו, ונראה דגם אלו העדים צריכים לפרוע לראובן היזקו ואע"ג דכתב הגהות מרדכי שם חזרתי על כל הצדדים דהא בר ישראל דאזיל ומסהיד כו' לא מיירי לענין לחייבו ממון לקנוס אותו לשלם כי אם לשמותי בשביל שחצף עכ"ל, וכן הוא שם במרדכי דאין העד מחוייב לשלם דיכול למימר האמת העדתי וכו', מ"מ בנדון דידן מחוייבים לשלם דלא מהני להו במה שאומרים שהאמת העידו הואיל ובדין ישראל לא מתחייב ראובן ע"פ עדותן א"כ ודאי צריכים הם לשלם ודמי להא דכתב המרדכי גם שם דאם היה לבעל דבר עדים שכבר פרע והעד העיד עליו חייב לשלם, ואין לחלק ולומר דשאני הכא דאלו הדיינים לא יוכלו לאשתמוטי והוצרכו להגיד מה שראו דהשר צוה להם להגיד האמת ואם לא יגידו יענשם בגופם, ודמיא להא דאיתא גם שם פרק הגוזל (דף קי"ד) אמר רב אשי כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן אדם חשוב מאי כיון דסמכי עליה כבי תרי מפקי ממונא אפומיה ולא איבעי ליה לאסהודי או דלמא כיון דאדם חשוב הוא לא מצי משתמיט להו ומצי לאסהודי תיקו עכ"ל. וא"כ הואיל ונשאר בתיקו נאמר דאע"ג דלכתחילה לא היה להם לעשות אע"ג דלא מצי משתמיט מ"מ בדיעבד אין לענשם על כך הואיל והדבר ספק דהרי נשאר בתיקו. ואפשר דכאן דהשר גיזם להם והוצרכו ע"פ אונסם להגיד מה שראו דאפילו לכתחילה שרי דמה היה להם לעשות, מ"מ לא יועיל לעדים טענה זו כי מ"מ הצילו עצמן בממון חבירם וחייבים לשלם כמבואר פרק בן סורר ומורה (דף ע"ד) ופרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ז:) דהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם. והא דמסתפק בגמרא באדם חשוב שהעיד לאו לענין שלומי היזקו קא מבעיא ליה דאותו סוגיא לא דברה כלל מזה כמבואר ממרדכי דלעיל דלא מיירי שם שהעד גרם לו היזק לישראל אלא שמשמתינן ליה על שהחציף להעיד לפני כותים, ולזה קא מבעיא ליה הואיל ולא מצי למשתמיט דלמא לא משמתינן ליה על חציפתו דהואיל ולא מצי למשתמיט לא מקרי חוצפא, אבל לענין שאם הזיק בעדותו שחייב לשלם מהא לא דברה הסוגיא שם כלל אלא פשיטא דחייב לשלם מכח שהוא מציל עצמו בממון חבירו אפילו במקום שמציל עצמו וכל ישראל, כמו שאמרינן (הכונס ס"ב) גדישין של ישראל ופלשתים טמונים בהן וכו' ק"ו בנדון דידן שהציל העד את נפשו או ממונו שחייב לשלם בלא ספק. וחילוק זה כתב המרדכי בשם מוהר"ם בתשובה על מעשה דרבי אפרים ורבי יואל שמסרו זה את זה ופסק דאף ע"ג דיש אומרים דאין לקנוס רבי יואל במה שמסר לרבי אפרים כי אין אדם נתפס על צערו כיון שבשעת חימום היה שר' אפרים קם עליו להעמידו בערכאות נהפך גם הוא לתנין לעשות לכנגדו כאשר זמם לעשות לו ותולים הדבר בתקנות הקהלות, איני סובר שתקנו הקהלות דבר זה אם אינו מציל את עצמו במסירתו כו' עד אלא לענין קנס שלא לנדותו או להלקותו על המסירה אבל לא לשלם ההפסד שהפסיד לחבירו דבר פשוט שלא פטרוהו וכו', וה"ה בנדון זה דאע"ג דלא מצי לאשתמוטי ופטורים משמתא מ"מ מחוייבים לפרוע לראובן היזקו, וראיה ברורה ממ"ש אגודה והביא הגה"ת מרדכי פרק הגוזל. נשאל למהר"ם על ב' יהודים שהכו זה את זה וצוה השר לגזור בחרם אחר עדות ופסק מהר"ם שלא יעידו אם יכולים להתפשר בשום צד ואם לא יכולין להתפשר וצריכים להעיד יעידו וישלמו לניזק היזקו עכ"ל. הרי לך ממש כנדון דידן שמחוייבים לשלם לניזק הזיקו, ואין להקשות מדברים אלו שמשמע שאסורים להעיד האמת ומ"ש מהא דאמרינן פרק הגוזל והבאתי לעיל דב' עדים יכולים להעיד. דכבר תירצתי לעיל דדוקא במקום דבדינינו נמי היה מתחייב ע"פ אותן עדות כגון שחייב לו ממון שגם בדיניהם לא יתחייב רק שישלם ולכך רשאים להעיד, אבל לענין הכאות ושאר דברים שדין של כותים אינו כדין ישראל רק קונסים הישראל המכה בממונו פשוט שאסור להעיד ואם העידו ע"י אונסם שצריכים לשלם לניזק הזיקו, וגם אין להקשות בהג"ה זו ואמאי יתחייב הלא אינו אלא גרמא בנזקין שגרמו היזק לישראל זה, חדא דזה מקרי דינא דגרמי ולא גורם בניזקין דהרי כאן בהעדתן היה ברי היזקו שברור שהשר יעשה את שלו ולכך אמרינן גבי מסור פ' הגוזל (דף קי"ז) מכיון דמחוי ליה כמאן דמקליא דמי, וא"כ הואיל וברי היזיקו ומיד כמקליא דמי זה מקרי דינא דגרמי ולא גרמא בניזקין כמו שמבואר בתוס' ומרדכי ואשר"י פרק הגוזל ופסקו שם דדינא דגרמי חייב, וכ"ש אם נאמר הלכתא כהרמב"ם דס"ל דגרמא בניזקין חייב כמבואר מדבריו פ"ד הלכות חובל ומזיק, ותו דאף אם נאמר דהלכתא דגרמא בניזקין פטור וזו מקרי גרמא בניזקין אפ"ה ס"ל למוהר"ם שחייבים וטעמו הוא מ"ש המרדכי והא דאמרינן האי בר ישראל דאזיל ומסהיד וכו' כתב וז"ל ואע"ג דכל המזיקים והגורמים היזק דפטורים לא משמתינן להו הכא משמתינן ליה הואיל ומרויח לאנס ומפסיד לישראל מכוער הוא שמרגילים עצמן למסור ממון בידי אנסין הלכך דינו חמור מכל המזיקים עכ"ל. הרי לך אע"ג דגרמא בניזקין פטור מ"מ כאן משמתינן ליה משום דדמי למסירה, וה"ה לענין תשלומין נמי צריך לשלם מהאי טעמא, ואין לחלק עוד ולומר דהואיל ואלו הדיינים הם ראשי הקהלה יש להם רשות לענוש נכסי כמו שמבואר ביבמות (פ' האשה רבה דף צ':) שיש רשות לב"ד לענוש נכסיו ולהפקיר וכו' וא"כ גם כאן יאמרו שמה שעשו ברצונם היה לענוש ולהפקיר נכסי ראובן להשר על מה שעבר והכה לפניהם את שמעון, הנה זו הטענה רעועה מתוכה ולא יאמר אותה רק רע שחפץ למסור את ישראל בידי אנסין ויתלה עצמו בבוקי סריקי משענת קנה רצוץ, וזה כי אף אם יש רשות לב"ד להעניש ולקנוס לעשות סייג לתורה מכל מקום לגרום היזק לישראל חבירו לפני כותים אסור וחייב לשלש, וראיה ממ"ש בר ששת בתשובה סימן רי"ו על אחד שביזה חכם אחד ועמד החכם ונתן הליטרא של זהב לכותי אלם במתנה דמי בושתו. והשיב הוא דיצא מתחת ידי חכם זה דבר שאינו מתוקן במה שעשה שטר מתנה לכותי אלם מקנם ליטרא דדהבא כנגד שמעון והיה לו לתבוע זכותו בעצמו לפני דייני ישראל כיון דאיכא דייני בארעא ולא ללכת לפני כותים, אף אי ליכא דייני בארעא והיה צריך לדון בערכאות לא היה לו למסור חבירו ביד כותי אלם שתהא ידו תקיפא עליו שלא כדין אלא שידון עמו הוא בעצמו, ודמיא למאי דאמרינן פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ד) אמר רב אשי האי בר ישראל דזבין ארעא לכותי אמצרא דישראל חבריה משמתינן ליה מ"ט דא"ל אריא ארבעת אמצראי ומשמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד ליה מחמתיה. וכ"ש בנדון זה שההיזק כבר מבואר ולכן ראוי לב"ד להכריח החכם לסלק הכותי מעל שמעון עכ"ל, הרי לך דאע"ג שזה החכם היה יכול להוציא ממנו דמי בושתו מכל מקום הואיל ועשאו ע"י כותים צריך לסלק ממנו היזקו אע"ג שלא הפסידו כלום כ"ש בנדון דידן דאף אם היה רשות לב"ד לקנוס את ראובן מ"מ הואיל ועשאוהו דרך מסירה ביד כותים מחוייבים לסלק הכותי מעל ראובן ואם ניזק ע"י צריך לשלם לו הזיקו: