שאלות ותשובות רמ״א · חלק פ״ג סימן ב׳

פתח דבריך יאיר בכתיבתו וז"ל, זה ימים רבים נתקשרו קהלה קדושה אשכנזים וקהלה קדושה הגריים כו' עד ונתקשרו בקשר אמיץ ובש"ד כל אחד על דעת חבירו וכולנו לדעת אחד להיותנו כולנו באגודה אחת כו' עד ועכשיו נראה לב' הקהלות שיותר טוב להיות כל קהל לבדו ורוצים להתיר השבועה וכו', ושאל מעלתך אם שבועה זו מקרי על דעת רבים שאין לה התרה רק לדבר מצוה מאחר שרבים נשבעו ביחד או אם נאמר מאחר שכתבו כל אחד ע"ד חבירו דוקא חבירו שהוא יחיד קאמר. והאריך מעלתו בהראות כל חנקי הסותר ולקח חרב פיפיות בידו להלחם עם דברי מהרי"ק שורש קפ"ב אשר עליו בנה יסוד מלחמתו ופלפולו להראות כי רבים הנשבעים ביחד לא מקרי שבועה על דעת רבים והאריך מעלתך בראיות מדברי הגמרא והפוסקים כיד ה' הטובה עליו לסתור דברי מהרי"ק וכתב לבסוף וז"ל, ונראה דבנדון דידן אפילו מהרי"ק מודה מדפירשו בהדיא על דעת חבירו מורה על היחיד ש"מ שכוונתן היה שיוכלו להתירו כשירצו וכי תימא אדרבה להיפך בנדון דידן כ"ע מודו דהוי עד"ר שהרי אמרו ע"ד חבירו וקאי אכל חבר וחבר כדאשכחן טובא בקראי וגם שהוא איסור דאורייתא לא יהא אלא ספק אזלינן לחומרא מ"מ אני אומר כיון שיש חברים מהנשבעים שאומרים בבירור שלא היתה השבועה עד"ר ושלא נשבעו מעולם וגם ראיה שבהיות כל הנשבעים בחיים פטרו אחד מן הנשבעין שלא לדבר מצוה ושאר החברים אינם אומרים בודאי שעד"ר היה יש לסמוך על החברים האומרים שלא נשבעו עד"ר, ואיכא ידים מוכיחות שהאמת אתם מדלא כתב ע"ד חבריו וגם פטרו לאחד מן הנשבעין שלא לדבר מצוה וגם הם ציבור וכתבו הפוסקים שנהגו להתיר אפילו כשאמרו עד"ר דהוי כמתנים עכ"ל מעלתו הצריך לנדון דידן. והנה לפי ענ"ד אחרון אחרון חביב והוא היתד שהכל תלוי בו ודברים אחרים שקדמו לו אינן כדאים להתיר בשבילן קשר אמיץ וש"ד, והנה אמרו במסכת שבת מאי דכתיב ראש דברך אמת וכו' אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת ומאחר שהאחרון הוא אמת השריותא שהתיר מעלתו הוא אמת. אלא שדברי מעלתו כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים שאינם נראין בעיני. הראשון במה ששקל מעלתו במאזני שכלו אם רבים הנשבעים להדדי מקרי ע"ד רבים והראה פלאות פלפולו לחלוק על דברי מהרי"ק נראה דצריכין אנו למיקם אטעמא דנדר על דעת רבים שאין לו התרה, דאין לומר מאחר שנדר על דעתן אין לו התרה בלא דעתן דא"כ ע"ד יחיד נמי ואין לומר ג"כ דקנסו אותו מאחר שפרוץ בנדרים כ"כ כמו שפירש"י סוף השולח (מ"ה:) גבי מחלוקת דר' יהודה ורבנן לענין נדר שהודר ברבים גבי המוציא את אשתו משום ש"ר כו' דזה אינו דלא שייך קנס אלא אם נדרו ברבים אבל עד"ר לא הוי פריצות אם נדר בינו לבין עצמו, ועוד דהא אמר אמימר (הלכתא) אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה א"כ שמע מינה אפי' למאן דלית ליה טעמא דפריצות אפילו הכי מודה בעל דעת רבים אין לו הפרה. ולכן ע"כ אנו צריכים להודות לדברי התוס' דפירשו הטעם סוף השולח (דף מ"ו:) ד"ה רב נחמן בר יצחק אמר כו' משום דמבטל דעתו אצל רבים ואינו מבטל דעתו אצל יחיד, ומהשתא לפום ריהטא נראה דרבים שנשבעו להדדי לעשות איזו תקנה הוי כעל דעת רבים דכל אחד מבטל דעתו לגבי חבירו כדי שיבטלו ג"כ דעתן אצלו וכדאמרינן לענין ממון אגב דקני גמר ומקני. והנה מעתה דברי מהרי"ק מנוקים מפסולת במה שכתב שחברים שנשבעים להדדי הוי כעל דעת רבים אם הוא שהשבועה היא לטובת כולם כמו המעשה שכתב עליו מהרי"ק כמבואר בתשובתו שם ומה שהקשה מהרי"ק מדברי הרמב"ן ותירץ משל לדייג וכו' באמת כי בנפשו דבר כאלה כי הקושיא מדברי הרמב"ן מעיקרא אינה כלום הא דהוצרך לתלות בדעת רבים וכו' משום דהרמב"ן רצה להקשות דאפי' אם נתחרט וכל הנודרים אין להם היתר כמו שכתב שם אפילו אם הלכו אצל חכם ומתחרטים וכו' ולכן הוצרך לתלות הקושיא במה שכותבין על דעת המקום ועל דעת רבים וכו' דאותן רבים הם אחרים שאינן בכלל הנשבעים ולכן לא מהני חרטות המתקנים והנשבעים מאחר שתלו שבועתן באחרים ובדעת המקום, אבל אין להקשות מכח שהם נשבעים להדדי דהא אפילו אם נשבעו כל אחד ע"ד אחרים הנשבעין מ"מ אם מתחרטים כולן אח"כ ומסכימין להתיר היה לו התרה כמו מי שמפרש ע"ד רבים ומפרש מי הם הרבים אם אותן האחרים מסכימים להתיר יש לו התרה כמו שכתבו התוס' פרק השולח (דף ל"ה) ד"ה אבל נשאת אין מדירין אותה: