שאלות ותשובות רמ״א · חלק ח׳ סימן ב׳

כבר הארכתי באגרת שלומים למעלתו דמר כפי הראוי למדרגת רום מעלתו. אך אבא להשיב על מה שכתב. וזה לשונו. אבל כולא עלמא מודו בטעמא שפירש הרשב"ם. לפי שהראוי אינו נמכר כלומר מאחר שלא באו הנכסים מעולם ליד אבי הבן כו', צ"ע דבר זה כי הטור כתב בהדיא סימן רי"א דאף במקום דמכירתו מכירה כגון במקום שאומר מה שאירש מאבא מכור לך אפ"ה יכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן דאלו הנכסים לא באו מעולם ליד האב והבן יכול לומר מכח אבוה דאבא קא אתינא, ושמעינן בהדיא דס"ל דאף במקום דמכירתו מכירה אפ"ה איתא להאי סברא. וזה מבואר שהוא שלא כדברי רשב"ם. גם מה שכתב מר כלומר מאחר שלא באו הנכסים ליד האב כו' שנ"ל דמר רוצה לומר דכולו חד טעמא דהואיל ולא באו הנכסים ליד האב הלכך לא יוכל למכרן, אמת שלדברי הרשב"ם שתלה הטעם משום דאינו נמכר פירש כן דהואיל ולא באו הנכסים ליד האב לא זכו הלקוחות. אבל נראה מדברי הטור שאינו דהרי כתב טעמא דלא באו הנכסים ליד האב אף במקום דהמכירה הוה מכירה. אלא ודאי דתרתי מילי נינהו לדעת הטור וס"ל לטור דאף במקום דהוה מכירה אפ"ה יכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן משום דלא באו הנכסים ליד אביהן הא אילו באו הנכסים ליד אביהן לא מצי למימר מכח אבי אביהן קא אתו דהא כבר זכה אביהן בנכסים והוה כאילו באו מכחו. וכן משמעות הטור. וכמו שרמזתי בפסקי הראשון על מתניתין דבכורות לדעת הטור וסיעתו לדעתי. אבל מה שמכירתו מכירה אינו מעלה ומוריד לענין סברא זו, וזה הוא הנראה מפשט דברי הטור דלא כדברי הרשב"ם שתלה טעמא במה שאין הראוי נמכר. ותו אומר דמוכרח הוא מלשון התוס' שם דלית להו סברת הרשב"ם דתלה טעמא הואיל ואינו נמכר דהרי הקשו שם על ההוא דבגמרא ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפיק כו' והקשו שם וז"ל, ותימה למה לא יוכל להוציא מיד הלקוחות אפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו כגון שלא מת הבן בחיי האב אלא שנתנו לו אבל כשנפלו לו כשהוא גוסס אמרו לעיל דאפילו לר"מ לא מהני מידי לקנות בנכסים כשהוא גוסס עכ"ל. והשתא יש לדקדק אי ס"ל לתוס' דטעמא דיכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתי הוא טעם הרשב"ם מכח דאינו נמכר א"כ מה להם להביא ראייה ולומר אפילו למ"ד כו' הא ע"כ כאן מיירי למ"ד שלא יוכל להקנות, דאי אתיא למ"ד שהוא יכול להקנות ע"כ צריך להודות כשהוא גוסס דאל"כ מאי טעם דיכולין למימר מכח אבוה כו' הלא נמכר, אלא ע"כ צריכין למימר דתוס' לית להו האי סברא וס"ל דאף במקום דיכולים למכרו אפ"ה יכולים למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן כמו שהוא דעת הטור ולכן הוצרכו להביא ראיותיהם מרחוק. ומעתה אחר הקדמה זו נ"ל שנסתלקו מעלי טענתיה דמר שכתב ואף הטור סימן רי"א שכתב דמיירי שמוציא בלי מעות אפ"ה פירש הטעם אחר שהנכסים לא באו לעולם ליד ראובן כו' שרצה להוכיח מזו דכ"ע ס"ל טעם הרשב"ם. וזה אינו נלע"ד כי כבר כתבתי והוכחתי מדברי הטור כי זה הטעם שלא באו הנכסים וטעם הרשב"ם הוא תרתי מילי, ובטעם של הרשב"ם הוא נכלל טעם הטור אבל אינו מתהפך כי בטעם הטור אינו נכלל טעם הרשב"ם, וטעם הטור הוא אע"פ דמכירתו מכירה דלא כרשב"ם. אמנם מה שהעלה מר שגם רשב"ם ס"ל דהבן מוציא בלא דמים זה יכול להיות והגון הוא. ומ"מ לא נדחית ראייתי (שכתבתי ראשונה) רק מההיא דהרא"ש והר"ן. אמנם דברי התוס' והטור נ"ל מוכרחים כמו שכתבתי ראשונה. ואף ראיות הרא"ש והר"ן יתקיימו כמו שאכתוב למטה. גם יש לתמוה במה שכתב מר וז"ל אכן יש תימה בעיני מאחר שהטור תפס דעת התוס' א"כ סבר בע"כ דב"ח נוטל בראוי והטור עצמו פירש סוף סימן ק"ד כו' עד והתירוץ של תוס' אינו תירוץ מוחלט כו' עד והשתא אפשר ליישב כו' וכן יראה להדיא מלשון הר"ן כו'. וכל זה תימה בעיני, חדא דכתב מר דמאחר שהטור תפס דעת התוספות א"כ סבר דב"ח נוטל בראוי כו' וזה אינו דהרי מכ"ש אם ס"ל לטור דב"ח אינו נוטל בראוי דדינא הכי הוא דאין הבנים צריכין להחזיר הדמים דהרי התוס' לא הוצרכו לומר טעמא דב"ח גובה מן הראוי רק לומר למה הוא קשה בדיני ממונות אבל אי אינו גובה כ"ש דניחא טפי, וזה הוא פשוט בדברי התוספות שם פרק מי שמת בסוגיא דהתם, ותו לדעת הטור לא קשיא כלל כל קושיות שהקשו התוספות שם דהרי התוספות הקשו ותימא למה לא יוכל להוציא אפילו למ"ד אדם מקנה כו' עד וא"ת ואכתי הלא ראוי לא משתעבד לב"ח כו'. וכל זה אינו קשה כלום לדעת הטור דהרי כתב דמיירי במקום דמכירתו הוה מכירה כגון שאומר מה שאמכור לך היום מכור לך. ונראה שמשום זה כתב הטור דמיירי במקום דמכירתו הוה מכירה כו' אם כן אינו צריך לומר דב"ח גובה מן הראוי. ואין להקשות על דברי דאם כן מנ"ל לטור דאפילו הדמים אין מחזירין להו דהרי התוס' לא הוכיחו זה אלא מכח קושיתם שהקשו למה הוא קשה בדיני ממונות תיפוק ליה משום דאין אדם מקנה כו' וא"כ לדעת הטור שנסתלקה קושיא זו מנ"ל שהבנים מוציאים הקרקע בלא דמים. דזה אינו קושיא כלל די"ל דמסתבר לטור דמכח מה דמכירתו אינה מכירה אע"ג דהיה יכול למכור משום דהם אומרים מכח אבוה דאבא קא אתינן אם כן אין לאביהם חלק בקרקע זו, אם כן מאותו טעם בעצמו אין צריך ליתן המעות דהא בהא תליא דאין הבנים מחוייבים לפרוע חוב אביהם משלהם. ועל כרחך צריך מר לומר כן, דפירש דרשב"ם והרמב"ם ס"ל דמוציאין הקרקע בלא דמים ולא הזכירו בדבריהם רק סתם דהמכירה אינה כלום שמעינן מדלא פירשו דס"ל דפשוט הוא דמכח אותה סברא שמוציאין הקרקע ג"כ אינן צריכין להחזיר הדמים והוא פשוט בעיני. ותו דלפי התירוץ שכתב מר על קושיות התוס' לדעת הטור וז"ל והשתא צ"ל לישב הקושיא שהקשו בתוס' תיפוק ליה משום דב"ח אינו נוטל בראוי, אין הכי נמי ומ"מ הוא קשה בדיני ממונות דלימרו ליה כו' כלומר ואיך תדחה אותנו בלא דמים ותהיה עדיף יותר ממורישך כו' עד וכן כתב הר"ן בהדיא שכתב כו' עד ומ"מ קשה הוא שיוציאו בלא דמים שהרי אילו היה אביהם קיים כו' עד אלא שכן פסקו במערבא עכ"ל דמר, וכן הוא האמת בדברי הר"ן כמו שכתב מעלתו וכן כתבתי בפסקי הראשון. ולפי זה כל מה שכתבתי והבאתי ראייה מדברי הר"ן בפסקי הראשון חזרה אותה הראייה לאיתנה, שהר"ן סובר דאף במקום דלא מהני טעמא דראוי אינו משתעבד אפ"ה ס"ל דיכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן. אם כן גם כן בנדון דידן ששעבד לחתנו הראוי אע"ג דיכול לשעבדו מכח תנאי וכמו שכתבתי בראשונה מ"מ היו יכולין למימר מכח אבוה דאבא קא אתינן אם לא מטעמים אחרים שכתבתי שם: