שאלות ותשובות רמ״א · חלק ס׳ סימן ז׳

מה שאדוני שאל מאת שארו להורות דעתו במכוון דברי מר שיהיו נחתמים לעשות הלכה למעשה, הרימותי ידי לאל שדי ומי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי מתלמידים הפושעים בי, שחפשתי לצדד זכות לצד כושר מפעלי מר מאחר שהעניין נוגע בו וראוי להפך בזכותו כת"ח ותיק כמותו אבל מה אעשה האלהים אני ירא, ודעתי אחוה למר עד מקום ששכלי ישיג ויגיע. כי נראה בעיני פשוט שאין הבת עם בעלה יכולין להשכיר כלל הדירה לאחר, כי ידוע שעיקרי צוואת שכיב מרע בנוי על יסוד האומדנא ומש"ה במקצת בעי קנין ובכללו לא בעי קנין וכן כל דיני מתנות כגון הכותב כל נכסיו לאשתו או לאחד מבניו שלא עשאם אלא אפוטרופוס מכח אומדנא, וכן כל הכותב נכסיו לאחר מחמת ששמע שמת בנו כו', וא"כ בודאי בנדון דידן נמי אומדנא דמלתא שלא נתן לבתו אלא שיהא לה דירה כל ימי חייה ולא צריכא לטלטל ולשכור בית דירה, ואינו דומה להפוסק לזון בת אשתו כו' דהתם לאו בדעתיה לחוד תליא מלתא אלא אף בדידה תליא שהרי פסקה עמו שיזון ונתחייב לזה בשיעבודו שנשתעבד לה וא"כ אין שייך אומדנא כ"כ דאדרבא אומדנא דידה מוכח שיזון אותה על כל פנים בדמיו. ומה שכתבת בסוף שאין הדבר תלוי בדעת היורשין אלא בדעת הנותן כו', יפה כתבת, אכן אף בדעת הנותן אמינא אומדנא שבודאי לא נתן אדעתא דהכי שתשכיר לאחרים דשמא לא יהו מקובלין זה לזה כדעת הרא"ש גבי שני שותפין ואין אדם רוצה שיהיה מריבה בתוך ביתו לאחר מותו מדמקשינן בבבא בתרא ואין לך מריבה וקטטה גדולה מזו דשמא תשכיר לאדם שאינו מקובל להם בפרט שהיורשים עשירים ומעונגים ואין מורגלים בהשכרת הבתים לאחרים הם ואבותיהם, ואמינא אפי' מאן דס"ל דהשוכר יכול להשכיר בכה"ג מודה, ועוד אפי' בלא אומדנא אין לה זכות שתוכל להשכיר שהרי אפילו אשה שיש לה מזונות בתנאי ב"ד וכן פסק לה אפ"ה אין לה אלא פיסוקו ומאחר שפסק לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כו' לא נתן לה אלא כפי ברכת הבית, כ"ש לגבי צוואה שאין לה אלא כפי דבריו שאומר לה להדיא שנתן לה חזקה לדור כמו שהיו דרים בחייו דהיינו הם בעצמם, אף י"ל דלא אמר זה אלא לטפויי הוצאת העצים ושאר דברים שלא תצטרך להוציא כמו בחייו, מנין לך דלטפויי אתא דלמא למעוטי אתא שלא תשכיר לאחרים ויד בעל השטר על התחתונה, או נימא דלתרוייהו קא מכוון שיהא ממש כמו שהיה בחייו בלי חילוק בין לטפויי בין למעוטי וזו העיקר. ואם תאמר הבת שאדרבא לישנא דצוואה מוכחא שתוכל להשכיר שהרי אמר בזה הלשון שנתן לה חזקה לדור כו' ולא אמר שתדור כו' אלא כלומר חזקת הבית לדירה יהא לה וא"כ תוכל לעשות בחזקתה מה שתרצה והשתא בע"כ מה שאמר כמו שהיו דרים בחייו לטפויי אתא שלא תהא צריכה להוציא הוצאות עצים והדומה לו, זה אינו דמה שאמר חזקה לדור הוא לשון הצורך עצמו דאל"כ לא הוי צוואה כלל כדאמרינן להדיא בב"ב אמר רב נחמן שכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום לפי שלא הקנה להם דבר שיש בו ממש אם לא שיאמר תנו בית לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני או דקל זה כדי שיאכל פירותיהם כו'. וא"כ ה"נ אי לאו דקאמר חזקה לדור דהיינו חזקת הבית כדי שידור כו' לא הוי דבריו כדברי שכ"מ לקיים אותם, דהא אפילו בכתיבה ומסירה נמי לא מועילין אם לא בעניין יש בו ממש. ומה שיש לדמות לתשובה באחד שנתן מחצית ביתו לבנו ושייר ביה מקום דירה לעצמו ולמי שישמשנו ואח"כ נתן אותו שיור לאחר וטען הבן שלא שייר אלא לעצמו ואין לו רשות וכח ליתן שיורו לאחרים ופסק הוא שהדין עם האב כל היכא ששייר דירה לעצמו לא לעצמו שייר אלא לכל ימי חייו שייר בין להשאיל בין להשכיר כו', והשתא לכאורה יש קצת לדמות לנדון דידן דהא ידוע שעדיף כח הלוקח והמקבל מתנה מכת המוכר ומכת הנותן דהא היכא שמכר בית או נתן ושייר בור ודות לעצמו שצריך ליקח לו דרך לפי שמוכר בעין יפה מוכר וכן נותן, ואם מכר בור ודות או נתן בור ודות כו' אין הלוקח צריך ליקח לו דרך וכן המקבל מתנה אלמא שהמשייר לעצמו לא עדיף כמו המקבל מתנה ואפ"ה אמרינן לגבי המשייר דלאו דוקא לעצמו לבד כו' כ"ש לגבי המקבל. אכן אי מעינית חזית ביה מילתא פריכא פשיטא לפי מה שכתבתי דמן הלשון של צוואה שאמר כמו שהיו דרים בחייו מורה דוקא לעצמם ולא לזולתן, שאין ראיה לדמיון זה לפי שבכאן אין שום לשון מורה שיהיה דוקא לעצמו ולא לזולתו מש"ה יכול להשאיל ולהשכיר, ואף לפי מה שכתבתי שהאומדנא מוכח שלא כיון אלא לה לעצמה ולא לזולתה לפי שאינו רוצה שיהא מריבה בתוך ביתו לאחר מותו, הכא ליכא האי אומדנא שהרי הוא בחיים ויודע בעצמו לשער ולכוון שלא יהיה רעה לבנו אלא רוצה להשאיל או להשכיר לאדם אחר שיהא כשר בעיניו וממוצעת לבנו גם אם ירגיש בו אח"כ דבר שאינו נאה בעיניו יכול להוציאו, מה שאין כן בנדון זה שהדבר יהא תלוי בדעתה ותעשה מה שלבה חפץ להשאיל או להשכיר למי שיהיה אפי' לא יהא הגון בעיני היורשין, וגם הכא חזינן למפרע דלא קפיד בכך שהרי רוצה להשאיל ולהשכיר ומאחר שאין כאן אומדנא דמוכח אוקמינן אחזקתיה אבל הכא שמת אמרינן בודאי אם היה חי והיה בידו למחות היה מוחה, ושבקינן לכל הני טענות ונימא דנהי דליכא שום הוכחה בלישנא וליכא שום אומדנא אפ"ה ליכא ראיה מיניה כלל, דבודאי מה שאמרי' שאם שייר בור ודות לעצמו שצריך ליקח לו דרך משום דאמרינן כל מה שנתן או מכר בעין יפה מכר ונמצא שלא שייר לעצמו אלא בור ודות לבד ולא יותר. וכן איפכא אם מכר בור ודות בעין יפה מכר ומכר כל מה ששייך לבור ודות אבל דבר שאינו תלוי באותה הנתינה ומכירה אלא שבא אליו הלוקח או מקבל מתנה למחות במשייר שלא יהא כח להשאיל או להשכיר לאחרים זה לא יכול לעשות דכל מה ששייר לעצמו לא ממנו קבל אלא שהניח לעצמו ולא רצה ליתן לאחרים א"כ פשיטא שהוא ככחו הראשון ויכול לעשות עמו מה שירצה אבל המקבל מתנה שבא מכחו ומרצון הטוב של הנותן ולא היה בו כח מעולם א"כ אמרינן דלא יהיב ליה האי כח אלא לעצמו ולא לזולתו, ונהי דהלוקח יכול להשאיל או להשכיר כמו השוכר כו' לפי שתלוי נמי בדעתו אכן המקבל מתנה שבא מכח הנותן תלוי הכל בדעת הנותן ולא יכול להשאיל ולהשכיר כלל כ"ש בצירופי טעמים שכתבתי. חי ה' שכך נראה בעיני פשוט ואם שגיתי לא יהא עולה זדון כי אין שכלי משיג חוץ לגדר ההשגה. אכן השאלה השניה נראה פשוט שאינה צריכה לשלם שום הוצאה לעצים כמו שהיתה דרה בחייו לפי ברכת הבית ברובה. אכן לא יצטרכו היורשים לשלם לכיסה כפי מה שנהנו בדירתה שהרי לא צוה לזון אותה או להשכיר לה בית דירה אלא יניחו לה חזקתה הראשונה בכדי בלא הוצאותיה. והאלהים אפילו אם ישיב לי מר בליקוטים האחרונים מעשה בזה לא אשגיח ביה כי חשוב מר בעיני בשכלו הזך ככל אחד מן הגדולים האחרונים, אם לא שימצא הדבר בתלמוד או בפסקי הגאונים אז אודה ולא אבוש, כי בעו"ה ממרידת תלמידיי המורדים ופושעים בי וסומכין ובוטחין על גבורת הזק"ן ובנו הגאון יצ"ו, הם המוציאים אותי חוץ למחיצתי ומחסרים גופי ובריאותי, ומאן דלא שהייה לאוניתא למלכא דאדום לא לישהייה לאוניתא דידי או יהפך לבם ל"ב האבן והאכזר ללב בשר, או יתן לי חיל ואומץ כח להציל את נפשי ונפש התלמידים הכשרים מידיהם, ואף בהיותי בארץ אויבי וכפוי תחת ידם לא מאם וגעל הי"ת להפר בריתו אתי והרבה גבולי בתלמידים הגונים מכל ד' קצוי ארץ והם הקוצים בעיניהם ורחמנא ליחוס וליפרק מר ממרעין בישין כאלו. חי ה' שלא היה עומד מר בנסיונות כאלו אפי' חדש ימים כי לא ניסה, ויזכה לשני עולמות בחייו כו', דברי שארך