שאלות ותשובות רמ״א · חלק נ״ב סימן ב׳

הטענה השלישית הפשוט הוא דמשמתינן למאן דלא אתי לבי דינא כשמזמינין אותו וכדאיתא פרק הגוזל בתרא (דף קי"ב:) ואפילו בעל כרחו של אדם יכולין לדונו ולא יוכל לומר אני לא אדון אלא בזה בורר כדאיתא פ"ק דסנהדרין (דף ח'.) וכתבוהו הרי"ף והרא"ש דדיין מומחה או בדקבלו עליהם דן אדם בעל כרחו וכ"ש ועד של בני הקהל מיקרו קבלו עליהם דצריך כל אדם לדון לפניהם ולא יוכל להשתמט ואי לא אתי בר שמותי הוא וליכא למימר כאן שהיה לצרכי בני העיר אין דנין בדייני אותה העיר וכדתניא פרק חזקת הבתים (דף מ"ג.) בני העיר שנגנב להם ס"ת אין דנין באותה העיר כו' הלא כתב הרא"ש שם אע"ג דלא מהני סלוק בענין המס מ"מ אם עשו תקנה או יש מנהג בעיר שדייני העיר ידונו על ענייני מסים דיניהם דין כמו שקבלו עליהם ועוד כתב בתשובת מיימוני (סימן י"ג) דעל חזקת ישוב מבררין הדבר ע"פ עד מפי עד ומפי פסולי עדות משום דבלאו הכי כלם פסולים הם ומאן ידע במילתא כי אם בני מתא עכ"ל. וכן הוא בתשובת הרא"ש (כלל ה' סימן ד') דמנהג פשוט בכל ישראל שאין מביאים עדים מחוץ לעיר על תקנת והסכמת הקהל וכו'. וכן הוא בתשובת הרשב"א (סימן תתי"א) הרי דהכשיר פסולים לעדות וה"ה לדין. וכתב הרשב"א (סימן תר"פ) דהמנהג בכל מקום לדון צרכי ציבור בדייני ועדי העיר ונוהגים להכשיר פסולי קורבה וכו' ואע"ג דכתב הרא"ש בתשובה (כלל כ"ח) דאין הציבור יכולין לדון ליחיד שיש לו דין עמהם בעסק הציבור היינו דוקא מדינא דתלמודא וכדמשמע התם דמייתי ראיה מהא דבני העיר וכו' אבל מכח מנהג פשוט דיכולין לדונו בכל השייך לציבור וכמו שכתב הרא"ש בעצמו לענין זה דבמקום שיש מנהג הולכין אחריו. ועוד בר נידוי הוא מטעם שהלך בערכאות ותנינן פרק המגרש (דף פ"א:) תניא היה רבי טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא איגרות של כותים אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי ליזקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כו'. וכתב ר' ירוחם בספר מישרים (נתיב א' חי"ג) אחד מבעלי הדינים שרוצה לדון לפני כותים אין שומעין לו וכתב רב אלפס בתשובה שצריך לנדותו וכתב הריב"ש (סימן ק"ב) להחרים ולנדות המחזיק ביד ההולך לדון דיני כותים וכתב מהרי"ק (שורש קנ"ד) בשם המרדכי דאפילו אם אינו עושה שום מעשה רק כופהו בדין כותים שיעמוד בדין ישראל ראוי למותחו על העמוד כו'. כ"ש בזה האיש אשר הלך בשרירות לבו לפני עצת הזקנים ושרים ולא אבה שמוע אל השופט אשר בימיו דראוי למותחו על העמוד או לנדותו ואף אם עשה לו הועד שלא כדין אסור לילך לפני הערכאות שלא ברשות כמו שכתב המרדכי פרק מרובה והרמב"ם סוף הלכות סנהדרין. ואע"ג דאמרינן פרק החובל (צ"ב) מנא הא מילתא דאמרי אינשי קרית לחברך ולא ענך רמי גודא ושדייה עלויה דכתיב יען טהרתיך ולא טהרת וגו' וכתב הרא"ש מכאן פסק רב פלטוי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבא עמו לדין שרשאי לבא עמו בערכאות כדי להוציא את שלו כו', נראה דהיינו אחרי נטילת רשות מב"ד אבל קודם נטילת רשות ודאי אסור דהרי הטור ח"מ סימן כ"ו כתב סתמא דאסור בלי נטילת רשות ואילו לא היה דעת הרא"ש כן לא הוה שתיק מיניה. וא"ל מ"ש מהא דאמרינן פרק הגוזל בתרא (דף קי"ג.) מכריז רבא ואיתימא רבי יוסף דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דידע סהדותא אבר ישראל חבריה ואזיל ומסהיד ליה בי כותים משמתינן ליה מאי טעמא משום דמפקי ממונא אפומא דחד סהדא ש"מ דבלאו הכי לא משמתינן ליה וכן כתב הרא"ש שם בהדיא ומיירי כשהכותי תובע הישראל וישראל כופר לו דהשתא פטור ישראל ואינהו מפקי ממונא אפומיה אבל ישראל שתובע מעות מן הכותי ואומר פרעתי או כופר הכל יכול להעיד שהרי גם בדיני ישראל היה פטור כו' ש"מ דמותר להעיד במקום שהוא כדין, מ"מ אין למידין דינא מעדות לדבר זה דהתורה לא הקפידה אלא אדין שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני כותים. ועוד נראה דכשהישראל דן עם הכותי אז מותר להעיד אבל כשישראל דן עם חבירו אין הכי נמי דאסור להעיד אע"פ שהוא כדין משום דמסייע לעוברי עבירה ואף על גב דלית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול מאחר דבלאו דידיה יוכל לעשות האיסור וכמו שכתבו התוספות (דף י') והמרדכי והאשר"י פ"ק דע"ז מ"מ איסורא מדרבנן איכא כמו שכתב שם הר"ן וכן כתבו התוספות (דף ג'.) והאשר"י פ"ק דשבת. מכל הני נראה דבדין נתנדה יוסף הרופא בראשונה. וגם מרה תהיה באחרונה. וראוי עליו לקרות מקרא שנאמר בעכן חטא ישראל וגו' וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם. לקח מן החרם קדמונים בחזקת הישוב שרצה לבטל, וגם גנב את לבב ישראל באמרו לדון בזה בורר ואף שלא היה מצד האמת, וגם כחש במה שהזיק לרבים והוא בכלל לא תכחשו וכדאמרינן במציעא פ' המקבל (דף ק"י.) זהו גוזל וזהו עושק וזהו כחש וכו', וגם שם בכליהם של הערכאות כדרך הארץ. ומעתה נחה שקטה שאלת טענת האונס שטען שהיה אנוס בפשרותו שהתפשר עם הקהל כי אם כן כל עבריין שכופין אותו לעשות דין יטעון אותו ואפילו בקרבנות וגיטין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכמו שאמרו פרק חזקת הבתים (דף מ"ח.) וכ"ש בממון הקל דאין טענת אונס כזו משום פרוצים ומשום צנועים. ועוד דאף אם היה כדבריו שהיה אנוס מ"מ מאחר שלא מסר מודעא אין בטענתו כלום ואע"ג דאמרינן פרק חזקת הבתים (דף מ"ו:) תליוה וזבין זביניה זביני והוכיחו שם התוספות דדוקא מכירה אבל מתנה לא הוי מתנה אי ידעינן באונסיה או שכופים אותו מ"מ בכאן שנתפשר עם הקהל דינו כמכירה וכן כתב הרמב"ם פ"י מהלכות מכירה דמחילה הוי כמתנה ופשרה כמכירה. וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ע"ב סימן ב' וכ"ש אם כן הוא שכבר הותר חרמו קודם שנעשה הפשרה ימים רבים דלא מקרי אנוס וחייב למיקם אנפשיה מה שקיבל עליו. והטענה השלישית. ישאהו רוח חרישית. במה שטען כי הקהל לא קיימו תנאים במה שהתנה שיהא לו רשות כל זמן שהסוחרים שוכנים שמה ומאחר שלא נשתדל זו פשרתו בטלה, הנה אם הלשון מועיל להקל כאשר כתוב בשאלה פשוט הוא דלא יוכל לבטל פשרתו משום זה דבכלל מאתים מנה הוא ודטבא ליה עבדי ליה וראיה ממה שכתב הר"ן פרק האיש מקדש ובפרק המדיר דבדבר שבממון כגון שאמר ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו יוכל לומר הריני כאלו התקבלתי כו'. וכן כתב הרמב"ם פ"י מהלכות אישות לענין קידושין דיכול המתנה לבטל תנאו כשירצה א"כ היה בנדון זה הועד המה יכולין לבטל תנאן מאחר שהותנה לטובתן וא"כ אע"פ שלא נתקיימו התנאים שהיא לטובתן ואע"ג דכתב הר"ן פ"ק דקידושין דאם הנותן הוא המתנה לא יוכל המקבל לומר קבלתי אע"פ שהתנאי הוא לטובתן מ"מ אם היה התנאי לטובת הקהל כאשר בא בשאלה הנ"ל א"כ מסתמא הם היו המתנים ויכולין לומר קבלנו. אמנם אם הלשון משמע לטובת הרופא הנ"ל כאשר טוען הרופא נ"ל לדקדק בזה כמו שיתבאר. אמנם אם ספיקא הוי אזלינן בזה לחומרא מאחר שנשתעבד בח"ח ובש"ד והוי ספיקא דאיסורא ואזלינן לחומרא כמו שכתבו הפוסקים בכל ספיקא דאיסורא ואם יאמר הרופא שלדידיה ברי לו שלא נתקיים התנאי והקהל מכחישין אותו ואומרים שנתקיים התנאי ומחזיקים עליו חרם כמו ששיעבד עצמו והוא בא להוציא מהם המה נאמנים כמו שכתב הר"ן פרק האומר ואפילו לדעת הרמב"ן שכל תנאי שהוא בקום ועשה צריך להביא ראיה שקיים תנאו מ"מ הם נאמנים לומר שזה התנאי הוא לטובתם וכמו שכתבתי לעיל מדברי מוהר"ם והרשב"א (סימן תתי"א) שכל צרכי העיר מביאין ראיה ועדות מבני העיר וכן פשוט מנהג זה בכל ישראל ותו דאף לדברי הרופא מאחר שלא הותנה תנאי זה כהלכות התנאים התנאי בטל והמעשה קיים כדאיתא בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"ה:) ובשאר מקומות בתלמוד ולא מיבעי לדעת הרמב"ם והרא"ש שכתב פרק יש נוחלין דבעינן בכל התנאים כל דיני תנאי דודאי כאן הואיל ולא כפל לתנאו תנאו בטל והמעשה קיים אלא אפי' לדעת רשב"א והגאונים דס"ל דלא בעינן הלכות תנאים רק בגיטין וקידושין אפ"ה בעינן תנאי שאומר על מנת או כיוצא דמשמעותו תנאי אבל בלאו הכי אינו אלא גילוי מילתא בעלמא ולאו דוקא הוא. וראיה מדברי רשב"א שמוכח מדבריו דלא בעינן תנאי כפול מהא דאיתא פרק יש נוחלין (דף קל"ז:) אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי וכו' והתם ע"מ קאמר ואי הוה מועיל לדברי רשב"ם אפילו בלא ע"מ ה"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפילו בלא ע"מ אלא ש"מ דוקא בע"מ קאמר וכ"ש דבעינן תנאי קודם למעשה כמו שכתב החכם מהר"ם בפסקיו ואם כן בנדון דידן שלא קאמר ע"מ בהדיא לכ"ע לאו תנאי הוא שיתבטל המעשה בשבילו. ואין לחלק דכאן שנכתב בערכאות לא בעינן דיני תנאי דכבר כתב הרמב"ן שאין השטרות של כותים כשרים יותר משטרות של ישראל כמו שכתב בטור ח"מ סימן כ"ח ואע"פ שהרא"ש כתב בתשובה (כלל ח') שטרות הנעשים בערכאות ועשויין בלשון שטרי כותים כמו שרגילים הם לעשותן אע"פ שאינן עשויין בלשון שטרי ישראל כשרים י"ל דהיינו לענין להכשירן שיהא שטרותיהן כשר כי על זה מקפידין אבל שנדון שטרותיהן בלשונן אין מקפידין וכ"ש נכשיר השטר כאן ויתקיים הפשר שאינן מקפידין אחר כך על לשון התנאי וכן כתב מהרי"ק שורש קפ"ז לכן על כל פנים יתקיים מעשה זה ויתבטל טענת הרופא כל שכן שהועד אומרים שהתנאי הוא לצורך הקהל שנתבטלו טענותיו וכ"ש אם כתב בתנאי זה דבר שאי אפשר לקיימו דלא הוי תנאי כלל וכמו שאמרינן פרק מי שאחזו כל תנאי שאי אפשר להתקיים בסופו וכו'. ועוד דאמרינן פרק המניח את הכד (דף כ"ז ע"ב) עביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא כמו שפסקו שם הרי"ף והרא"ש ואמרינן פרק אלו מגלחין (דף קל"ז:) אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה פירש שם הרא"ש בשם רש"י דיוכל להכותו להוציא אותו ממון והקשה על פירש"י דקשה הדבר לפרשה כך אם הדין ברור לאחרים ואיכא חלול השם בדבר ועוד שאין אדם דן דין של קרובו כ"ש של עצמו פר"ת דלענין נידוי לבד קאמר כגון שקראו עבד וכו'. וה"נ בנדון דידן דליכא חילול השם בדבר דהא רבים היודעים ומפורסם לכל לפי דבריהם שהדין עמהם פשיטא שיכולין לנדותו על דינן וליכא ג"כ משום דנגעי בדבר דהא כבר נפסק לעיל דעביד איניש דינא לנפשיה וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל י' סימן כ"ה דכל דבר שידוע לטובי העיר או לרוב העיר שאחד מחזיק בשלהם אע"פ שאין אחד מהן יכולין להעיד מ"מ הם בעצמן מוציאין ממנו ועבדי דינא לנפשייהו כ"ש כאן דאיכא תרתי דאיכא רבים וצורבא מרבנן דעבדי דינא לנפשייהו לנדותו עד אשר יתקן להסיר היזקן ולכן יש לתמוה ארופא זה על מה סמך להחזיק פניו ומעשיו לומר אדרבה על חרם של גאון הישיש והועד שלו שהסכימו בדין להחרימו ואף אם היה ח"ו שלא כדין אין באדרבה שלו כלום כמו שכתב מהרי"ק (שורש קכ"ח וק"ע) בשם המרדכי וכן כתב הר"ן פרק אלו מגלחין וכן כתב ר' ירוחם (נתיב י"ד ח"א) בשם הראב"ד ז"ל דעם הארץ לא יוכל לומר אדרבה וה"ה תלמיד על רבו, ואף שכתב מהרי"ק (שורש ק"ע קכ"ח) שלדעת הרמב"ם עם הארץ יכול לומר אדרבה דמאחר דב"ד חייבים לנדותו כ"ש אם נדהו העם הארץ בעצמו מ"מ בנדון כזה אין אדרבה שלו כלום כמו שכתב הגאון ב"י בשם תשובת ריב"ש (בי"ד סי' של"ד) על ראובן שרצה לומר ברכה אחת בב"ה שהיה נראה לשמעון שהיא ברכה לבטלה וגזר עליו נידוי שלא יאמרה והשיב שאותה ברכה לא היתה לבטלה מ"מ לא מיקרי שמעון מנדה חבירו שלא כדין דדוקא במנדה במוחלט אבל זה לא אמר אחר מעשה שיהא בנידוי אלא קודם מעשה גזר עליו כו' ועוד שהיה חושב לעשות מצוה למונעו מברכה שאינה צריכה ואע"פ שלא כיון להלכה אין ב"ד מנדין השוגגין וכ"ש אם הוא ת"ח וצורבא מרבנן עכ"ל. הרי קמן דאין ב"ד מנדין לשוגגין כ"ש במי שפוסק דרך פסק שלא חייב נידוי שאין ב"ד מנדין אותו וא"כ גם אדרבה אינו כלום דהא בהא תליא כמו שכתב מהרי"ק בתשובה (שורש קכ"ח) דלעיל. וא"כ מאד הרע לעשות זה הרופא שתוקע עצמו להגים לבו לומר אדרבה נגד גאון עולם זקן בן שמונים לגבורה שכל אדם נקראים אצלו כתלמידים כמו שכתב הרשב"א בתשובה סימן תר"ט דרבו לאו דוקא בכל התלמוד אלא גדול ממנו וכן הוא בתשובת מהר"ד כהן סימן כ"ב ולכן הרע לעשות אף אם היה כדבריו כ"ש שכבר נתברר שכל דבריו בטלין ומבוטלין ולית בהן ממש, על כן אחת דתו של הרופא להמית תאותו, וישוב ויתודה חטאתו. ויקבל עליו כל מה שפסק עליו הגאון אב"ד של מדינות ויניזיי"ה לפני כמה שנים. ולא יתלה עצמו באילנות המה הרבנים. ואם לא יקבל עליו כזה. יהא נלכד בחרמו שהחרימוהו בבא ובזה. עד שישוב מדרכיו ושב ורפא לו. נאום משה בן לא"א מורי כמר ישראל שלי"ט הנקרא