שאלות ותשובות רמ״א · חלק מ״ח סימן ד׳

השאלה השלישית במה שכתב מר לזכות העניים מטעם אחר ולקיים לשון השטר וז"ל אבל לפי נדון דידן אפילו תהיה מתנת בריא ממש אע"ג דלית בה קנין הרי היא קיימת מטעם דצדקה היא וצדקה נקנית בגמר בלבו לתת כו' והאריך בראיות שכן דעת הפוסקים המרדכי והרי"ף ומהרי"ק וכתב מר לבסוף ואע"ג דיש חולקין מ"מ בנדון דידן שהוציא בשפתיו אפילו היה בריא דבריו קיימין אע"פ שלא קנו מידו ואין ליורשין שום טענה בדבר לדברי הכל. והקשה מר לנפשיה מעובדא דההוא גברא דתקע לחבריה ואמר ליהוי לעניים וכו' וא"ל רב יוסף אנן יד עניים אנן וכו' דמשמע דבלאו הכי יכול לחזור בו, ותירץ מר שכתבו שם התוספות והרא"ש דלא רצה לחזור בו רק שרצה ללוות וכו' ולהכי הוצרך רב יוסף למימר יד עניים אנן ולא מצית ללוות והרי"ף והרמב"ם כתבו דמצי הדר ביה הואיל ולא הוי ברשותיה וכו', וכתב מר לבסוף הרי מבואר דלדברי הכל דכיון שאמר סלע זו לצדקה אע"פ שלא קנו מיניה זכו בו העניים מאחר שאותו סלע היה ברשותו ה"נ בנדון דידן כו'. יש לשאול בזה דמאחר דסדר צואתו להקדש ולהדיוט ונתבטל השטר בהדיוט אפשר דה"ה דבטל לענין הקדש וכמו שכתב הרשב"א בתשובתו על אחד שנשתעבד שאם ישחק יתן למלך כך וכך ולהקדש כך וכך (חפשתי ברשב"א ולא מצאתיו רק בריב"ש מצאתי סימן רפ"א וצ"ע בתשובת הרמב"ן) ופסק דהואיל והוי אסמכתא לגבי הדיוט הוי אסמכתא לגבי הקדש ולא קניא. אע"ג דדעת הרשב"א דאסמכתא קניא בהקדש לחוד כדמשמע באותה תשובה. ומיהו בזה יש לחלק בין אם צוה מתנותיו בפעם אחת דאז הוי כקני את וחמור לא קני או כשצוה זה אחר זה וכדאמרינן פרק מי שמת (דף קמ"ח:) לענין שיור אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולם עמד חזר בכולן ואם כנמלך מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון. וכן אמרינן לענין קני את וחמור (ב"ב דף קמ"ג.). וא"כ אפשר דמר לא כיון אלא כשחילק נכסיו בנמלך דהוי שתי מתנות. אמנם לעיקר דינא אני צריך לשאול וזה כי מן הנראה לי שאף בצדקה כה"ג לא זכו עניים וראיה מתשובת מוהר"ם והיא במרדכי פרק מי שמת על אלמנה אחת שצותה ואמרה לקהל אחר מותי בואו בחדרי וקחו כך וכך לצדקה וכו' וביום השני קראה אל אחיה וצותה לו ליקח כל אשר לה וכו' ופסק שם מוהר"ם דמכח מתנת שכיב מרע לא קנה ההקדש דהא חזרה בה קודם מותה וכו'. וכתב שם ואין לומר תתחייב לתת ממונה כך וכך לצדקה מטעם נדר דאין בלשון זה לשון נדר שהרי אמרה כך תתנו לאחר מיתה ולא נתנה כלום וכו'. ועוד נראה לרבינו מאיר דאפילו אמרה אתן כך וכך לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומציא למיהדר ולא דמי לאומר סלע זו כשתבוא לידי אתננה לצדקה דהוי נדר כמו שכתבו התוספות פרק ד' וה' (ל"ו:) שצריך לקיים דבריו דהתם כשבא לידו חי הוא ובר קיומי לנדריה הוא הלכך בהאי שעתא אמרינן ליה קיים נדריך אבל גבי שכיב מרע בעידנא דהוי לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות והאריך שם בזה. והנה בנדון דידן דלא קנה מטעם מתנת שכ"מ מאחר דכתב מתנת בריא א"כ גם דיבוריה ונדריה לא קנו. לא מיבעיא אם אמר תנו דלא הוי נדר כדברי תשובה זו אלא אפילו אמר אתן דאע"ג דמיחייב לקיומי נדריה מ"מ העניים לא זכו בנכסים אלא דכופין לדידיה לקיומי נדריה והא ליתיה קמן דהרי מת ונעשה תפשי מן המצות ולא מיבעיא דאם אמר ליתן אחר מותו דפשיטא דלא חל עליו הנדר מעולם ואין היורשים צריכים ליתן כדברי תשובה זו אלא אפילו אמר ליתן מיד אין היורשין צריכין לקיים נדרו כל זמן שלא זכו העניים מכח קנין וכמו שפסק הר"י בר ששת בתשובותיו סימן שכ"ח ושל"ה דאם נשבע לקיים קנין שלא בא לעולם אע"ג דהוא חייב לקיומיה מצד שבועתו מ"מ אם מת אין היורשים צריכין לקיומיה וה"ה בנדון דידן מאחר דהוא אינו חייב לקיומיה אלא מכח נדר אין לכוף ליתומים לקיים נדרו (וכן משמע בתוספות פ"ק דערכין (דף ז':) דנודר ומעריך אין היורשים צריכין לקיומיה דה"ל מלוה על פה ואינה נגבית מן היורשים וכן הוא בפרק האומר משקלי עלי (דף כ'.) והיא משנה שלמה הנודר ומת אין היורשין חייבין לשלם). ואע"ג דנקט בתשובה זו של מוהר"ם אבל גבי שכ"מ בעידנא דה"ל לנדרא למיחל וכו' דמשמע קצת דאי הוה ליה לנדרא למיחל מחיים חייבוהו לקיומיה, נראה דמוהר"ם מילתא דפשיטא נקט דהתם אמרה לאחר מותה ולכן נקט מהר"ם לאחר מותה כמעשה שהיה אבל אין הכי נמי דבלאו הכי נמי אין כופין היורשים לקיים נדר אביהם אלא שאומרים לנודר לקיים נדרו אם הוא חי וכדברי הריב"ש וכן משמע מדברי מוהר"ם שכתב שא"ל לקיים נדרו. ועוד דאף אם היה חל הנדר על אביהם אין היתומים צריכין לקיים רק משום דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם דלא גרע משאר חוב דמצוה לפרוע כמו שאיתא בכתובות פרק מי שהיה נשוי (דף צ"א:) ופרק מי שמת (דף קנ"ז.) אבל מיהא אין כופין על זה וכאן היורשין עומדין ואינם רוצים בנדר זה ואיך נוציא מהן ממון שלא ברצונם וכדברי מוהר"ם דלא זכו העניים בממון רק שכופין לדידיה והוא מחוייב לקיים נדרו. והכי איתא ג"כ במרדכי סוף פרק הזהב וכן הוא דעת האשיר"י פרק ד' וה' ובתשובותיו כלל י"ג וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות פרק כ"ב מהלכות מכירה אע"ג דדעת הרמב"ן משמע שם שאינו כן שכתב שאם הקדיש דבר שלא בא לעולם זכו בו העניים ולכן אם צוה שכ"מ כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים שזכו בו העניים וכתב שיש גאונים חולקים בזה אך שדעתו אינה מסכמת עמהן ומשמע דזכו בו העניים ולא מטעם נדר ולכן השיגו שם הראב"ד וכן נראה דעת בעל הטור סוף סימן רי"ב בח"מ שאין דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש מ"מ יש לשאול דאף אם הרמב"ם חולק אין לסמוך עליו בזו מאחר דיחיד הוא בדרך זה והרי"ף והתוספות (פרק ד' וה') והאשיר"י כתבו כולן דלא זכו בו עניים אלא מטעם נדר וא"כ במתנת שכיב מרע לא קנו מאחר דלא חל הנדר עליו לקיים פשיטא דאזלינן בתרייהו כמו שכלל מר בריש ספרו בית יוסף דכל מקום דהרי"ף והרא"ש מסכימים נקטינן כוותייהו כ"ש כאן דהראב"ד והתוספות מסכימים ג"כ לדעת זו דאין לזוז מדבריהם להוציא ממון מן היורשים הנקראים מוחזקים אף נגד העניים כמו שפסק הרמב"ם פ"ט מהלכות זכייה לענין מתנת שכ"מ להקדש אם עמד חוזר וכן פסק הטור ח"מ סימן ר"ן בשם הרמ"ה ואע"ג דהרא"ש והמרדכי פרק מי שמת פסקו דאם עמד אינו חוזר הואיל וספיקא דאיסורא הוא ואזלינן לחומרא. מ"מ לענין זה נקטינן כדברי הרמב"ם והרמ"ה כמו שפסקו בתראי ר"י בר ששת סימן ק"ס בתשובותיו ושאירי הגאון מהר"מ פדוא"ה בתשובותיו סימן נ' וכן נראה דעתו דמר בספרו וכן פסק הרשב"א בתשובותיו סימן תפ"ט ומהרא"י בפסקיו סימן ע"ג דיורשים נקראים מוחזקים נגד הקדש ואיך נוציא ממון בנדון דידן דאפילו ספקא לא הוי אלא יחיד נגד רבים ובתראי. ולא עוד אלא דהרב המגיד משנה הכריח סוף פרק כ"ב דהל' מכירה דאף דעת הרמב"ם כן הוא דלא זכו העניים בזה מכח דבריו וכן כתב הרמב"ם בעצמו פ"ו מהלכות ערכין וחרמין גם דעת בעל הגהות מיימוניות הכי דדעת הרמב"ם כן שהרי כתב אדברי הרמב"ם שכן הוא דעת מוהר"ם בתשובות סימן ה' סוף ספר הפלאה ומבואר שם שדעת מוהר"ם דלא קנה אלא דחייב לקיים נדרו. וכתב המ"מ שם ומה שכתב דאם צוה השכיב מרע לתת כל מה שיוציא אילן זה צריכין לקיים דברו היינו מטעם דמצוה לקיים דברי המת ולא מטעם דזכו בו עניים. ובנדון דידן ליכא למימר דזכו מטעם דמצוה לקיים דברי המת דהא פסקו התוספות והרא"ש סוף פ"ק דגיטין (דף י"ג.) וסוף פרק מציאת האשה (דף ע'.) דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בהושלש מתחלה לכך. וכן פסק המרדכי פ"ק דגיטין והר"ן סוף פרק מציאת האשה. ואע"ג דהר"ן פ"ק דגיטין כתב דהרמב"ם (צ"ל הרמב"ן) חולק וכן כתב בטור ח"ה שהרמ"ה (צ"ל שר"י) חולק וסבירא ליה דבכל ענין מצוה לקיים דברי המת ולדברי המ"מ גם הרמב"ם חולק בזה. מ"מ נראה דלא פליגי אלא כמו שפירש הריטב"א דברי הרמ"ה הביאו הב"י (סוף סימן רנ"ב) וז"ל אפילו לא הושלש מתחלה לכך ואפילו לא הוציא ממון מתחת ידו כל שצוה ליורשים או למי שסיפק בידו לעשות וקבל עליו או שתק יש בו משום מצוה לקיים דברי המת אבל אם צוה על היורשים שלא בפניהם אין בו משום מצוה לקיים דברי המת עכ"ל. וא"כ בנדון דידן דלא צריכים לקיים משום מצוה לקיים ד"ה שלא היה היורש אצל הצואה ולא צריך לקיים משום נדר דהא ליתא לנודר קמן ולא זכו ג"כ מטעם מתנת שכיב מרע לא ידענו למה זכו העניים. ועכ"פ יש לתמוה אדברי מר איך הביא ראיה לנדון דידן ממה דצדקה נקנית באמירה בבריא דכל זה הוא מטעם נדר ולא שייך כלל לדברי שכיב מרע לקיים צואתו לאחר מותו דהרי ליכא חולק על זה דבשכ"מ לא צריך לקיים מטעם נדר אלא דהרמב"ם כתב צריך לקיים ופירש בו המ"מ מטעם דמצוה לקיים דברי המת וא"כ היה למר לכתוב מטעם זה שאין לחלק בין צדקה לשאר דברים ולא משום צדקה נקנית באמירה. ועוד יש לשאול בזה דאף אם היה צדקה נקנית באמירה מ"מ מאחר שפירש שנתן מתנה זו במתנת בריא לא נקנית אלא כשאר מתנות בריא מידי דהוה אמתנת שכ"מ דנקנה נמי באמירה ומ"מ אם הקנה בקניין או בשטר אמרינן דילמא לא כיון להקנות אלא בשטר והוא הדין בנדון דידן זה: