שאלות ותשובות רמ״א · חלק מ״ד סימן ד׳

עוד נ"ל מטעם אחר להביא ראיה שעדיות אלו בטלים מהא דאיתא ג"כ בפ"ב דכתובות (דף כ'.) הני בי תרי דידעי סהדותא ומינשי חד מינייהו מדכר חד לחבריה איבעיא להו הוא עצמו מאי רב חנינא אמר אפילו עצמו מר בריה דרב אשי אמר עצמו לא והלכתא עצמו לא ואי צורבא מרבנן הוא אפילו עצמו. ופירש"י הוא העד צורבא מרבנן מעיד דאי לאו דכי רמי אנפשיה מידכר מעצמו לא היה מעיד אספיקא. הרי דאי אינו צורבא מרבנן אינו נאמן אח"כ. והרי בנדון דידן שמוהר"ר מרדכי דיבר לעדים להעיד כמו שהועד עליו בב"ד שראיתי מקויים בכתב הגאון מוהר"ר שכנא ש"ן דודאי אינן יכולין להעיד ואף לפי הרמב"ם דפסק הלכות עדות פ"ת דאם בעל דין ת"ח שפיר דמי כיון שהוא ת"ח הוא יודע שלא יהיה העד מעיד אם לא שזכרו מעצמו עכ"ל. נראה דמ"מ אינו דומה לנדון דידן דהתם מיירי שבעל דין יודע שהעד יודע בדבר ולכן מותר להזכירו אבל בנדון דידן שרבי מרדכי אף אם יהיה לו דין צורבא מרבנן מ"מ לא היה יודע מעדות זו שהרי בעדות הראשונות שהעיד ר' מרדכי עצמו לא הגיד מאלו העדיות מאומה אם כן לא ידע מאלו העדיות וא"כ אין חילוק בין צורבא מרבנן לשאר העם, ועוד דאין לנו דין ת"ח בזמן הזה כמו שפסק מהר"י מולין ומהרי"ו אחריו (סימן קכט) והוא הדין בנדון זה, ואע"ג דפסק הגאון ה"ה מוהר"ר שכנא ש"ן לר' אליהו דין ת"ת ואף לאשתו דין ת"ח לקנוס ליטרא דדהבא לאשת ר' מרדכי הלא כתבתי בכתבי הראשון כוונתו בזה ולא מטעם דיש דין ת"ח בזמן הזה, ועוד נראה לי דבנדון דידן אינו מועיל שהוא צורבא מרבנן דהואיל והועד עליו שהחזיר אחר עדי שקר לשכור ואיבד כחו של צורבא מרבנן שיוכל להזכיר לעדים דגרסינן פ"ק דמכות (דף ה' ע"ב) ההיא איתתא דאתאי סהדי ואשתקור אייתי סהדי ואשתקור אזלא אייתא סהדי אחריני דלא אשתקור אמר ריש לקיש הוחזקה זו ר' אלעזר ור' יוחנן אמרי אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו עכ"ל הגמרא. משמע דאף ר' יוחנן לא קאמר אלא מטעם דכל ישראל לא הוחזקו אבל מ"מ היא עצמה הוחזקה וא"כ בנדון דידן נראה להוכיח דהעדים פסולים דהרי העדים לא זכרו העדות מעצמן אלא שדיבר עמהם ר' מרדכי וא"כ לפירש"י דבעי שיהא העד ת"ח פשיטא דאין עדותן עדות. אלא אף לפירוש הרמב"ם דאי בעל דין צורבא מדרבנן מהני מ"מ צורבא מרבנן זה הוחזק לחזר אחר עדי שקרים מה נאמר אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו זה אינו דהרי העדים מצד עצמן אינם נאמנים הואיל ור' מרדכי דיבר עמהם א"כ אמאי היה להועיל מצד צורבא מרבנן וזה כבר אבד זכותו. על כן אומר דפשיטא וברור כשמש בצהרים דעדות זו בטילה ומבוטלת אפילו העידו עדים אחרים מאלו שדבר ר' מרדכי עמהם כ"ש שאותן בעצמן העידו שאין עדותן כלום כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו שעדות זו נגבה שלא בפני בעל דין בהחבא והבעל דין התרה בו שאל יגבה עדות שלא בפניו שעדות זו בטלה דאפילו בעדות שלא בפני בעל דין גרידא פסק הר"ן פרק כיצד מברכין והאשיר"י והמרדכי פרק הגוזל בתרא והטור ח"מ (סימן כ"ח) דעדות שהוגבה שלא בפני בעל דין שאין דנין על פי אותה עדות ואע"פ שכתב המרדכי שם בשם הראב"ן דמהני בדיעבד מדמכשיר ליה לגבי אונס שלא בפני בעל דין ש"מ דבלא אונס כשר בדיעבד דאי לא מהני ע"י אונס נמי מיפסל עכ"ל, נראה דע"כ לא קאמר אלא שהוגבה שלא בפני בעל דין כבר אלא שעשה בלא אונס אבל במקום שהצד השני עומד וצווח שלא יגבו אותו שלא בפניו וגם נראה לעינים שהכמין עדים בסתר ודאי בהא לא פליג דהא בכהאי גוונא לא מצינו שמקבלין לכתחלה ע"י אונס. ועוד דאף אי ראב"ן פליג מ"מ יחיד הוא וקדמון הוא בדבר זה דפוסקים אחריני חולקים עליו דהטור כתב סתמא בלא מחלוקת דאין דנין ע"פ אותה עדות וכן הר"ן דהוא היה בתרא טפי וידוע שהלכה כבתראי מאביי ואילך וכן פסק הגהת מיימוני דמטעם זה אין לנו אלא דברי מהר"ם שהיה בתראה וידע דברי הראשונים טפי מינן. קנצי למילין לפי ד' טעמים אלו שכתבתי נראה לי שהם ד' יסודות חזקים שראוי לפי הנראה לבטל עדות אלו וא"כ הדבר חוזר ליושנו לפסק הראשון שפסק הגאון מוהר"ר שכנא וכמו שכתבתי לך גם קודם זה והבאתי ראיה לפירוש הנ"ל מבושת ומפסקי מהר"ם מירזבורג ז"ל. עוד מצאתי שם (בדיני בושת דין ה') וז"ל דין ראובן אמר על שמעון שזקינתו היתה שפחה ועדים העידו ששמעו כן לא יפה עשה ראובן וגם העדים אחרי שאין עדותן עדות הרי אינו אלא הוצאת לעז וחייב דין או נידוי עכ"ל, הרי נ"ל סעד לכם דאף אם הצרעה העוקצת שמעה הדברים מ"מ הואיל ואין כאן עדות ברורה שהוא אמת חייבים דין או נידוי ואם כן אחרי שמהר"ם סתם ולא פירש מהו דין א"כ זכינו בדין שפסק הגאון מוהר"ר שכנו. זה נ"ל לכתוב למכ"ת דרך משא ומתן להלכה ולא למעשה ע"פ דברי כי ידעתי שלא הגעתי עדיין למדרגה זו ומ"מ לא רציתי להמרות פיך. והנה אהובי גיסי כל אלו הדברים כתבתי לך ולא לזרים אתך באם כן הוא כדבריך שכתבת לי אבל לא בדרך פסק, ושלום, נאום