שאלות ותשובות רמ״א · חלק מ״ד סימן ג׳

ואין להקשות על דברי ממ"ש המרדכי פ' שבועת הדיינים נשאלתי על מעשה שאירע הקהל נתנו חרם בבהכ"נ על כל מי שיודע עדות שיעיד קודם שיצאו מחצר בהכ"נ ויצאו ולא העידו ולאחר זמן באו עדים שהיו בבהכ"נ ואמרו לא שמנו לבנו אז להעיד ועתה זכרנו ובאנו להעיד, והשיב נ"ל דמקבלין עדותן דהא אמרינן פ"ב דכתובות (דף כ':) רב אשי הוה ידע ליה סהדותא לרב כהנא וכו' א"ל ולאו הכי והכי הוה א"ל לא ידענא לסוף אידכר רב אשי אסהיד ליה כו', ולא דמי להא דתנן (פרק שבועות העדות דף ל"א ע"ב) השביע עליו ה' פעמים בב"ד וכפר אינו חייב אלא אחת ואמר ר"ש הואיל ואינו יכול לחזור ולהודות די"ל שאני התם דכפר לגמרי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מספר החכמה עכ"ל. וא"כ נראה מזו התשובה בתחלת המחשבה סתירת כל מה שכתבתי. מ"מ כשנדקדק אדרבה תשובה זו ראיה לדברי. תחלה אומר כי נ"ל תשובה זו תמוהה מאד. חדא במה שהביא ראיה מרב אשי דאידכר ואזיל כו' דשאני התם דלא השביעו תחלה ולבסוף היה נאמן לומר דאידכר דמתחלה לא רמי עלויה לזכור עדותו אבל כשמשביעין אותו אימא דאינו נאמן לומר אח"כ דאידכר דודאי כל אדם מדקדק בשמעו קול אלה אם יודע מעדות זו וע"כ צריכין לחלק בהכי שהרי דוק באותה משנה דלעיל ברישא דמתניתין שבועת העדות כיצד אמרו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין, והקשה שם הר"ן מה טעם חייבין דהואיל ואמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות אינן יכולין לחזור ולהודות כמו בסיפא דמתניתין דהשביעו ה' פעמים בב"ד דפטור מטעם הואיל ואינו יכול לחזור ולהודות, ותירץ הר"ן וז"ל וקרוב בעיני דאם לא יגיד דדרשינן מיניה דאם לא הגיד שוב אינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין ובתר שבועה אמרו יודעין אנו אין חוזר ומגיד שלא השיאן התורה עון באין יודעין אלא בתר קול אלה, ועוד שקרוב לומר בעיניו דאין זה מיקרי חוזר ומגיד כשאמרו תחלה אין אנו יודעין ולבסוף העידו ומה שאמר ר"ש בסיפא מפני שאין יכולין לחזור ולהודות לאו מטעם כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא מטעם דלא משוו נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביעם עכ"ל. הרי קמן דבין לתירוץ ראשון או שני דברי התשובה זו אינם ברורים, דלתירוץ ראשון צריכין אנו לחלק בין כפרו בלא שבועה לכפרו ע"פ שבועה א"כ מה ראיה לדרב אשי דהתם לא השביעו וכ"ש לתירוץ שני דטעמא הוי משום דאין משימין עצמן רשעים דאין לחלק בין כפרו לגמרי ובין שתקו דמ"מ עברו על החרם ורשעים הם. ועוד יש להקשות על דברי התשובה דמוקי דברי ר"ש בכפרו לגמרי דאין זה לשון משמעות המשנה כלל, חדא דלא נקט אלא השביעו חמש פעמים וכפר דמשמע דלא היה כפירה אלא לבסוף ולא בין שבועה לשבועה, ועוד דאי בכפירה ממש מיירי היה למתניתין לחלק מיניה וביה הכל בהשביעו ה"פ בב"ד ולא כפר אלא באחרונה דאז היה יכול לחזור ולהעיד ולכן חייב על כל אחת ואחת אבל אי כפר בין שבועה לשבועה דאינו יכול לחזור ולהודות אינו חייב אלא אחת. אלא ש"מ דאף בדשתק אינו חייב אלא אחת. ולכן נראה דפשיטא דלדעת הרמב"ם שתיקה ככפירה דמיא דהא כתב לעיל ועמד בב"ד והשביע על כל מי שיודע לו עדות כו'. וא"כ מדשתקו ולא העידו ע"פ החרם הוי ככפירה ואינן חוזרין ומגידין, וכ"ש לדעת הר"ן דפירש בתירוץ האחרון דטעמא משום דלא משוו נפשייהו רשעים ולכן אינן חוזרין ומגידין דפשיטא דלפי טעם זה אין לחלק בין שתקו או כפרו דהא מ"מ משוו נפשייהו רשעים א"כ ודאי עדות של אלו אינה כלום ואפילו אמרו נמי שלא שמו לבן בראשונה להעיד מ"מ לא מהימני לומר שוגגין היו בחרם כמו שכתבתי לעיל וראיה מיהונתן בן שאול וא"כ הואיל ופסולים הם לפי דבריהם אין נאמנים לפסול אחרים כמו שכתבתי לעיל. אלא נראה דאף לדעת התשובה ממרדכי שהבאתי לא קאמר אלא היכא דהוא עצמו נותן אמתלא זו לומר לא שמנו לבנו להעיד אז שתיקה לא הוי ככפירה אבל אי לא אמר טעם לדבריו למה שתק בראשונה כ"ע מודו דשתיקה ככפירה דמיא ושוב אינו חוזר ומגיד. וחלוק כזה מצינו לענין איסור והיתר באשיר"י פרק הניזקין גבי האומר לחבירו נתנסך יינך ושתק נאמן דשתיקה כהודאה דמיא וכתב שם הרא"ש בשם הריצב"א דאפילו במקום ששתיקה כהודאה דמיא אם שתק תחלה ואח"כ הכחישו ואמר שתקתי תחלה לפי שהייתי מחשב לידע אם הוא אמת נאמן וה"ה נמי לענין כפירה וכאן הואיל ואמר אמתלא לדבריו שתקתי מטעם זה בתשובה זו דנאמן. ולא הביא ראיה מדרב אשי אלא שטענה זו טענה מעליא הוי ושמצינו לפעמים שאדם שוכח עדותו תחלה ולבסוף זוכר אבל לא הביא ראיה מדרב אשי דאפשר דהא דרב אשי חוץ לב"ד הוי ולכך אע"פ ששתק תחלה היה יכול לחזור ולהעיד או שלא אמר ע"פ שבועה אלא ע"כ אינו מביא ראיה אלא שזו טענה מעלייתא הוי ולכן נאמן אבל היכא שאינו טוען לא טענינן ליה ולכן קאמר דהא דקאמר ר"ש הואיל ואינו יכול לחזור ולהודות דמיירי בכפירה גמורה הואיל ולא טען בסוף דמשום זה שתק דהרי כפר עדיין א"כ אותה כפירה בראשונה היתה ולכך לא יוכל לחזור ולהודות דהואיל ולא טען למפרע נגלה דשתיקתו ראשונה היה כפירה ראשונה. זהו מה שנ"ל ליישב תשובה זו אף בנדון דידן שאלו העדים לא טענו שמשום זה שתקו אנן לא טענינן להו ועדותן בטלה וכזה מצינו הרבה דהיכא דהוא לא טען אנן לא טענינן ליה דהרי הודה בפני שנים ואמר משטה אני בך נאמן ואנן לא טענינן ליה כדפסק האשיר"י פרק זה בורר וכמו שלא טענינן ליתומים טענות דלא שכיחי אע"ג דאילו טען אביהן נאמן כמו שפסק האשיר"י פ"ק דב"ב, וא"כ הואיל ואלו העדים לא טענו אנן לא טענינן להו ועדותן בטלה. ואפשר דאפילו אי אמרי העדים ג"כ בנדון דידן דלא שמו לבם להעיד דדוקא דבר הנעשה קודם שבאו להעיד מזמן רחוק אז שייך לומר לא שמו על לבם ולסוף זכרו דומיא דמעשה דרב אשי דמשמע שהיה בכה"ג דגרסינן פרק ב' דכתובות (דף כ':) רב אשי הוה ידע סהדותא לרב כהנא א"ל מי דכיר מר האי סהדותא א"ל לא א"ל ולאו הכי והכי הוה א"ל לא ידענא לסוף אידכר רב אשי כו', משמע דלגמרי היה נשכח ממנו שאע"פ שהיה מזכירו לא זכר ולבסוף נזכר אבל דבר הנעשה קודם יום או יומים פשיטא שאין לומר לא שמנו לבנו להעיד וא"כ הואיל ושתקו תחלה הוי ככפירה ואין חוזרין ומגידין לכ"ע. וא"כ אלו עדיות בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין: