שאלות ותשובות רמ״א · חלק ל״ה סימן ב׳

ועל אשר שאלת בענין ברכת הלל נראה כאשר כתבתי כדי להוציא נפשין מפלוגתא שהרי מוהר"ם כתב שאין לברך לגמור ואם שהרא"ש כתב שאין להקפיד כי פירוש לגמור הוי כמו לקרוא מ"מ לקרוא עדיף טפי ואין לומר הא דאמרו פרק כ"מ דפליגי התם אי מברכין המוציא או מוציא לחם מן הארץ וקאמר התם לכ"ע מוציא לעבר משמע ובהמוציא פליגי ואפ"ה פסק התם המוציא דהא פירשו התם התוס' וז"ל אע"ג דבמוציא כ"ע לא פליגי מ"מ מפרש טעמא בירושלמי דהמוציא עדיף שכדי שלא לערב האותיות העולם מוציא כו' גם מהא דפסקו פ"ק דפסחים דהלכתא על ביעור חמץ אע"ג דבלבער כ"ע לא פליגי וכתב שם הרא"ש הטעם משום דאמרינן מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא והמברך על ביעור יודע דעל ביעור נמי להבא משמע אלמא שצריך להשמיענו חדוש בברכותיו. מ"מ הרי פירש שם הרא"ש (הטעם) דצריך לברך על ביעור כדי לאשמועינן דגם על ביעור להבא משמע ושלא יטעה לומר דעל ביעור לשעבר ואם ברך כך לא יצא עכ"ל. ובכאן לא שייך האי טעמא דליכא למטעי לומר דצריך לאשמועינן דאם ברך לגמור דיצא ולגמור לקרוא משמע דאף אם לגמור משמע לגמור ממש מ"מ יצא דהא לדברי מוהר"ם אין פירושו של לגמור הוא לקרוא ואפ"ה יוצא בו. ועוד דהא דנהגו לומר לגמור לאו מהאי טעמא נהגו דא"כ אפילו בר"ח דאין גומרין הלל הוה לן לברך לגמור כדי להודיע שפירושו לקרוא וכמו שכתב הרא"ש פרק היה קורא אלא ש"מ דאין נפקותא בהכי ולא נהגו לומר לגמור רק כדי להודיע שגומרין הלל וכמו שכתב הרא"ש פרק היה קורא טעם המנהג. ואין להקשות דמ"מ הרי הרא"ש כתב דנהגו לומר לגמור וא"כ למה לא נעשה כמנהג. ונראה דהרא"ש לא קאמר אלא להחזיק המנהג שפי' גומרין הוא קורין ובודאי במקום שנתפשט המנהג אין אנו צריכין לשנות המנהג מטעם שכתב הרא"ש אבל במקום שאין מנהג ראוי לחוש לדברי מוהר"ם ולברך לקרוא דאז יוצא לכ"ע. כן נ"ל: