שאלות ותשובות רמ״א · חלק י״ז סימן ד׳

ואחזיר להלכה פני. לדון על דברי פי חכם חן בא לפני. בדברי הגאון מוהר"ר שלמה הנעימים. אשר ממני הם נעלמים. שכתב וז"ל דנהי דשרינן לאבד ממוניה ע"י גרמי. כגון שורף שטרותיו והדומה לו בדיני גרמי. אין למסור ממונו ביד כותי דקליה בדיבוריה הוה מפסיד ממון ממש עכ"ל. והדבר עלי קשה. כגיד הנשה. שאין בו טעם. ואדבר אך הפעם. שהרי כתבו התוספות בהדיא פרק לא יחפור (דף כ"ב:) דאינו אלא מדינא דגרמי כמו השורף שטרותיו של חבירו. וכמו המשסה כלב בחבירו. וכן הוא מבואר בתשובת מיימוני סוף סדר נזיקין (סימן ע"ו) והלכה כא"ב נ"ר באכי"ן ורקי"ן. גם הרא"ש בתשובתו כלל י"ד (סימן א') כתב דלא הוי מעשה אלא כמו הורדה לבור, וכבר הוא ברור שכל זה אינו אלא דיני דגרמי, דהא כתבו התוספות סוף פרק כיצד הרגל (דף כ"ו:) גבי ההוא מעשה דזרק כלים מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן פטור. וכתב ר"י דסלוק הכרים לא הוה אלא גרמא בניזקין דפטור לכ"ע, והרי"ף שם והרמב"ם פ"ו מהלכות חובל כתב דהוה דיני דגרמי ולא קיימא לן כרבה ולכ"ע לא מיקרי מעשה ממש. זה ברור כשמש. והוא הדין הורדה לבור דהוי כסילוק כרים, ודמי למה שאמרו בסנהדרין פרק הנשרפין (דף ע"ז.) סוף תמה לכאן לבא סוף צינה לכאן לבא שפטור בעולם הזה ונענש לעולם הבא, ומאחר שכתב הרא"ש דמזיק ע"י אנסים הוי דומיא דהכי זכינו כדיננו. והוציאנו לאור משפטנו. כלל העולה לדעתי בדין הזה. שכל הצלה שריא ולא אסור. ואין חילוק בזה בין גוף לממון. ובלבד שעושה מיראת שממון. וא"כ להציל עצמו שריא. ואין להניחם מחמת שום יראה שכתב הרא"ש דאיכא למיחש שלא ירגיל עצמו בכך כמו שהרחיקו חכמינו ז"ל פרק איזהו נשך (דף ע"א) הרבית לכותי. ולא התירו אלא משום חיי נפש עכ"ל הנכונה. אבל ראייתו היא כאכלא לדנא. דהרי כתבו התוספות פרק בכל מערבין דמברכין על כוס של ברכת מילה בתענית דלא חיישינן דלמא אתי למסרך מאחר שאינו דבר הרגיל וכ"כ שם המרדכי וביומא ובפרק ערבי פסחים. ואף כי אליבא דהלכתא דברים אלה זנוחים. כי רבו החולקים כמ"ש בעל העטור (הובא בכלבו) בשם הגאונים והביאו הטור בסימן רס"ה ביורה דעה. ודעת הרי"ף והרמב"ם (בתשובותיהם עיין בית יוסף סימן הנ"ל) כבעלי זו הדעה. וכן כתב הר"ן פרק תולין. מ"מ בדבר זה אין הדברים מועילין. דאין לחוש לזה משום הבא באחרונה. כי יש כמדקרות חרב בוטה. וכל המרחיק עצמו מחמת זה הוא חסיד שוטה, ועל דרך המליצה אומר בכה"ג שטיא בחד מילתא לא סריך. אף לפי החולקים וסוברים דמילה בתענית לא בריך. וטעמא שם דברכה אין בה עכבה. אחד הממעיט ואחד המרבה. אבל בנדון כזה שיש לחוש לתקלה. חומרא הוא דאתא לידי קולא. ואם יבא לידי ואיישר חילי מצוה בא לידי אקיימנו. ולא אחוש שמא ארגיל בה, אם היה בזה צורך שעה. זאת חקרנוה. ועתה די לי: