שאלות ותשובות רמ״א · חלק י״ז סימן א׳

מה זאת עולה מן המדב"ר בתמרות עשן מקוטרת מ"ר ולבונ"ה מקו"ל אבק"ת רוכ"ל שוד ושבר. עבירה גוררת עבירה הוה על הוה מתחבר. קול ברמה נשמע על דברי ריבות אשר במדינת אשכנז מתגבר. נחלקו לשתי כתות אלו מטהרין ואלו מטמאין, אלו קושרין ואלו מתירין, באו בנים עד משבר. יתלקטו אנשים רקים אל יפתחו שקו לסוחר עובר. נשתרבב הלשון עד כי אויבינו פלילים טוב להם הקבר. כי ע"י זה נתחלל ע"י ש"ש כי לא כצורם צורנו יתעלה זכרו לנצח עלמין ידבר. והנה בעוד זה מדבר. זה בא מהר"ר מנחם בטלטול קשה טלטול גבר. ובידו מגלה עפה ארוכה מארץ מדה מחוברי חבר. המה למלחמה ואני לשלום אדבר. שעל זאת ידוו כל הדווים ולבם בקרבם ישתבר. כי זה הוא שהחריב ביתנו והגלנו מארצנו מאין יושב נעשה מדבר. וכמו שנאמר ועשקו גבר וגו'. חדשים מקרוב באו מק"ק פראג במעשה שהיה בין איש לאשתו בין אב לבתו אשר עשו בזדון. לא פטרו מים ראשית מדון. לא ראו פני האדון. וע"י זה ל"ע הלך לאבדון. ואף כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי לדון. בגדולים חקרי לב בפלגו"ת ראוי בי"ן שמעו"ן ואש"ר בעלי הצדו"ן. אוי לי אם אומרו מצד האוסר ואוי לי אם לא אומרו מצד העון. ברו לכם איש שידון. בתורת חסד ואמת ביניכם. והסירו אלהי הנכר מביניכם. ולמה אשכל ביום אחד את שניכם. צדקתכם וממונכם הורישו לבניכם אחריכם. ונהירו נהורכם. דלא יאתיו חמורים ויבטשו שרגיכם. כי הידים ידי עשו נותנים עיניהם בכיסיכם. (וראיתם וזכרתם מעשה שאירע בק"ק פראג אחיכם). חזו וראו מפעלות אלהים בארץ. הוא שארי הגאון הגדול מוהר"ר מאיר מפדוואה גודר גדר ועומד בפרץ. צדק צדק תרדפו לבית דינו יפה כאשר נודע בארץ. יודע ק"ל וחומ"ר לטהר השרץ. ולדעתי הש"י זכרו לנצח שלח מלאכו שהתנדב רוחו לדון ולהורות לכם גושנה בארץ. כדאמרינן פרק הניזקין (דף נ"ב:) הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן כל בי שמשי הוו מינצו בהדי הדדי איקלע רבי מאיר להתם עכבינהו תלתא בי שמשי עד דעבדו שלמא שמעיה דקאמר ויי דאפקיה ר' מאיר להאי גברא מביתיה עכ"ל הגמרא. ומכל מקום אומר שהוא מילתא דתליא בסברא. כי אין כוונת הרב לכוף אותם לדון לפניו ושלא תהא בידם הברירה. על פי שלשה עדים יקום דבר זאת אבררה. בזמן הזה שאין ב"ד הגדול סדורה. האחד כי זה לא נמצא בתלמוד ולא במשנה ולא במקרא. ולהוציא האב"ד מבית דינו הוא נמנע ואזהרה. ואף כי מהרי"ק (כתב בתשובה שורש י"א) במקום שאב"ד מסולק הדין הוא הפקירא. כמו שבנדון זה שמהרר"א אב"ד שלכם הוא עד ואין עד נעשה דיין במקום הקל כ"ש באיסורא. מ"מ ב"ד הקרוב קרוב קודם אשר ממנו יצא אורה. ואף אם נאמר דב"ד של מהר"ם הוא ב"ד הגדול שבדור וא"כ אפשר להשיב עלי מדברי עמוד התורה. הוא הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ו מהלכות סנהדרין בזמן שאין ב"ד הגדול אבל יש מקומות שיש בהם תלמידים שאינן כמותן. אם אמר נלך למקום פלוני לפני פלוני הגדול ונדון לפניו כופין הנתבע להלוך עמו וכן מעשה בספרד בכל יום עכ"ל. מכל מקום שיעלה על הדעת שב"ד הגדול יכול לכוף שני הצדדים לדון לפניו לא נהירא. ותו דהרמב"ם דקדק בלשונו שיש במקומות תלמידים כו', משמע הא במקומות שיש ג"כ מומחים אע"פ שאינן גדולים כגדול שבדור אין ראוי לכוף בזמן הזה וכ"ש במקום שאין שלשה בתי דינים בשוה שהקרוב קודם, וכ"כ נ"י בהדיא לענין ב"ד הגדול. וז"ל הירושלמי (פרק זה בורר) זה אומר לטבריא וזה אומר לציפורי ואינון הויין יתבן בחדא מתא אם העיירות שוים להם הולכים אחר ב"ד הגדול ואם אינן שוין הולכים אחר ב"ד הקרוב הואיל ושניהם מומחין לרבים, וכל שכן בנדון זה שכל חכמי אשכנז סביב למשכן העדו"ת יחנו והם גדולי ארץ מומחים לרבים עומדים לנס עמים אליהם גוים ידרושו איים מאפסי ארץ. ותו דהרי פשוט הוא דבימים האחרונים אין דנין דין ב"ד הגדול כמו שכתב הרי"ף בתשובה (שורש כ"א) ומהרא"י בתשובותיו (סימן ס"ה) ומהררי"ו (סימן ק"ו בפסקיו), ואף כי מהר"ם בעצמו ראה בעיניו שעתיד תלמיד ותיק לחדש וכתב בכתבו פתוחי חותם קודש שיש לחלק בין ממון לאיסורא. נ"ל שר"ל שיכול חכם לכתוב דעתו כפי אשר לו נראה. בדרך הודעה ודרך מוסר למחות ביד עושי איסור. אבל לכוף לומר קבלו דעתי אינו מן הדין שהן רשאין והרוצה לסמוך עליו ימלא דבריו. ואם הוא גדול בחכמה ובמנין חייבים לילך אחריו. אבל באולי יהיה בדבר מחלוקת. ואז יהיה הדבר למכשלה ולפוקות. שכל אחד יתלה עצמו באילן גדול שירצה והטוב בעיניו יעשה. ואף כי גדול המעשה מן העושה. ויאמר מי בא לרדותנו בביתנו כל זמן שלא ביררנו דיין בינותינו. ויאמר מאי חזית דסמכת אצד שכנגדי. סמוך אדידי. ולעולם לא יבא זה לתכלית טוב. עד שיכנסו באח"י טוב. לברור להם דיין אחד שעליו יסמוכו. ואחר דבריו ילכו. ולכן ברור לי כשמש שלא כיון הרב הנ"ל לדבר שאינו מתוקן. אך כאשר אבאר דבריו באחרונה ולא יראו פני ריקן. הטענה השנייה. שאין כוונת הרב בדרך כפייה. כי הוא מצדד ממנו מניעה. ואף כי היה לדון ע"פ הראייה. כי בקי אני במדות תרומיות של הישיש שאינו תוקע עצמו לומר קבלו דעתי ואת אשר אביע. וענוותו תרבני יום ליום יביע. ואף אם ישאל השואל לומר כי אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' יתעלה ובדבר איסור אם אינו מוחה יתפס על עון הדור. הנה המקשה הזה בפני עצמו יגדור. צנוף ככדור. דא"כ יקשה לנפשיה דהרב הנ"ל על שני הצדדים הדבר תולה. אם יוכלו להשוות עצמם על מורה שוה בגולה. ואיך ידחה הרב דבר שעליו עלה. אלא על כרחנו אנו צריכים להודות מאחר שהרב לא חקר עדיין הדבר עוטה. בחקירה ודרישה כאשר ראוי לזה ואינו יודע עדיין להיכן הדין נוטה. יכול להסתלק עצמו מזה, ודוגמא שאמרו (סנהדרין דף ו':) לענין שני בעלי דינים אחד רך ואחד קשה. והיה אם בן הכות הרשע. וכן כתב הרב בכתבו אם אעמיד העדיות ואדום כו', הרי שהרגיש בדבר ולא נשה. ועוד טענה פשה אפשה. כי אם היתה דעתו של הרב לכוף לדון לפניו מי מוחה בידו עד הנה. הלא הוא הראש לעדת מי מנה. וכבר עברו זמן ועתים שקבעו. ותשובתו ודבריו עדיין לא באו. מצורף לזה שעיני ראו כתיבתו דמר וז"ל, אל הב"ד מקבלי הטענות אך את אלה תזהרו בעלי הריב כו' אף כי בידי לפסוק על מה שבידי כו' עד ואדע את אשר אעשה כו', הרי לך שכתב אף כי בידי כו' ומכל מקום לא כתב שידון על זה לבד אלא באם ישלחו לו עוד טענותיהם, כי בזה יבחנו דבריהם. אם חושקים לדון לפניו. ובזה גילה רעיוניו. ולכן נראה כוונת הרב משני פנים. האחד שגזים ולא עביד ולא כיון בזו רק להסתיר עצה ולבהל הצדדים כדי שישוו עצמן על מורה שוה. ולא יספו הצמאה עם הרוה. גבר יהיר ולא ינוה. ואני הולך רכיל מגלה הסוד. ליסוד מוסד. שאני עתיד לבאר בעזרת שדי יתעלה. וע"י זה דעתי הקלושה מתגלה. והשנייה כיון בה הרב אל מה שאמרו פרק האשה רבה (דף צ':) ובסנהדרין פרק נגמר הדין (דף מ"ו.) ב"ד מכין ועונשין לצורך שעה משום מגדר מילתא, ואין בדבר זילותא. אדרבה מצוה גדולה כמצווה ועושה, וכן יעשה בכל בתי דינים שבישראל. ואין כא"ל. צורך שעה שמחמת ריב זה אפשר ח"ו שיהרס המצב. זרע ברך זרע צו"ר המחצ"ב. וזו היתה כוונת הגאון הגדול. תל של תלפיות עוז המגדול. ואחר שפירשתי כוונותיו ודבריו. אפרש דברי למלאות אחריו. ולגלות כוונתי. ואל איזה דבר היתה מגמתי. ובזה אתחיל ואומר. בעזרת אלהי ישעי אשר עלי גומר. בזה הסירותי מסב"ל שכמם של הגאונים. בזמן עם האחרונים. ובמעלה עם הראשונים. האחד הרב המדובר בו עד הנה. והשני הנושא חינא בעיני כל עלמא. הוא הגאון שאירי מוהר"ר שלמה. אשר נדבה רוחן ליכנס בעובי הקורה. לדון בדבר זה להוציא תעלומה לאורה. וזהו מקובל ונאה. ולא לגס לבו בהוראה. כאשר ראיתי כתוב עליהם. ובזה הסירותי מסוה הבושת מעל פניהם. גם כי בדרך זה יתגלה לנו תעלומות חכמה. לבא הקדש פנימה. לחוס על כבוד רבני ורנקפורט ואגפיה. חשובים עלי כיבנה וחכמיה. שגזרו לעמוד לדון לפניהם. כי הדבר לדעתי הקלושה מוטל עליהם. באשר הם קרובים אל החלל. והם יכולין לבער את הגל"ל. ולבעות מצפוניו. ולהוכיח כל צד על פניו. ולפניהם הדברים ברורים כשמל"ה. גם דברי המסילות כולן להם נגלה. גם דברי העדיות וזעקתם על דברי העלמה. ומה שטען בזה הקצין והתרעם על רבני ורנקבורט כמבואר בתוך כתבו לומר שגם ה' דבר בו. בזה אני רואה את דבריו. ומעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחוריו. דא"כ יקשה גם לר"מ הנ"ל כדברים האלה. אשר עשה כאלה. ואם ידון כוונת הר"ם הנ"ל לזכות כמו שכתבתי מעיקרא. אדון מינה ומינה ואוקי באתרא. ואם יש לחלק בין ב"ד לב"ד לדעת המרומם השמעוני. ע"ז לא אוכל לדין כי נפלא ממני. מדוע רוצה להביא ממרחק לחמו. בעוד שדייני בארעא ישכילו גם חכמו. וכבר ביארתי בראשונה. גם אחזרהו באחרונה. שלדעתי לא יקפיד הר"ם הנ"ל כאשר חכמים אחרים ידינו ביניהם. רק ששלום במהרה יהא מתווך במחניהם. וישקיטו במהרה כל מריבה. ויעמדו על עיקר התכלית והסבה. אם אמת נכון הדבר או אם בא ממוציאי דבה. והחוטא ענוש יענש. בכל מיני עונש. גם זאת שמתי לנגד עיני. ואמרו לי רעיוני. שגם שום חכם אין דעתו לכוף אחד משני הצדדים. כי אין דינם לפי הנראה להיות מבתי דינים נדונים. רק לדון בפני דייני ישראל בני ידידים. ולשום קץ לריבם. ואל יתחלל שם שמים בם. לדון לפני ערלי לב. שבים על קיאם ככלב. אבל הרשות ביד בעלי הריב לברור להם זה בורר והשליש לשניהם. אבל לא לכוף לדון לפניהם. ואני אומר. לדון בזה קל וחומר. דהרי יפה כח שלשה הדיוטות לגבי דין מכח יחיד מומחה כדמשמע באשר"י פרק זה בורר. וכן משמע בטור חה"מ סימן י"ג והם אינן יכולין לכוף לדון לפניהם במקום שרוצה לירד לדין בז"ב, כ"ש יחיד מומחה. זהו הנראה על פי הסברא. ומדין הגמרא. כאשר כתבתי מעיקרא. ועוד נוסף בזה. כי כן קבלו עליהם בקשר אמיץ שני הצדדים מעיקרא לברור להם מבוררים ולטעון לפניהם והם ישלחו לאשר יחפוצו. ובודאי דרך זה עוד ירצו. כי הוא טוב לשניהם. והוא דבר נכון לפניהם. וכל שכן שכבר קנו בקנין לדון בדרך זה. וע"כ אין לסור מזה. כי אין לאחר קנין מאומה. ואין יכולין לחזור בהן כמו שכתב הרי"ף בתשובה. והביאו בנ"י פ"ק דמציעא. וכ"כ הרמב"ם פ"ד מהלכות סנהדרין וכתב בתשובות מיימוניות השייכים לספר שופטים (סימן ט') וז"ל על שנים שבאו לדין ונתפשרו במעמד טובי העיר וקנו זה מזה ורצה אחד מהן לחזור בהן ולבטל הקנין, נראה בעיני דאין לאחר קנין כלום ואין יכול לבטלו עכ"ל. סוף דבר אני רואה בדין הזה. הטוב מזה ומזה. כאשר התחילו יגמרו. ויעמדו לפני הדיינים שביררו. ופיהם לא ימרו. ואשר ישיתו עליהם ישמרו. ואם אחד מן הדיינים ברח לנפשו. שנים הנשארים במעמדו ייסרו, ויכופו אותו הצד להחזירו. ומפני איש לא יגורו. או שיברור אחר במקומו. ועכ"פ שהבצירה לא יהיה ממנו ומעמו. ולולא שאמרו ז"ל (פ"ק דאבות) יש לדון כל אדם לכף זכות. הייתי אומר שאין זה מצד שפלות רוח וזכות. ורע עלי זה המעשה. וכן לא יעשה. שקרוב לגמר הדבר ישמיט הדיין עצמו כאילו היה הדין מרומה ומעשה מרמה. ואף שהוא הנברר לאחד. מ"מ כבר כתב הרא"ש פרק זה בורר לו אחד שאסור לבורר להטעות חבירו ואם עשה הרי הוא בכלל לא תטה משפט. בעמק יהושפ"ט. ומאחר שחסידות הבורר שברח הוא ברור. ורב תבואות בכח שור. אומר נאמן עלי הדיין. שיחזור לגמור הדבר עדיין. ולא יהיה על ידו הדין מעונה. ויירא לנפשו משוכן מעונה. אלהי קדם יתעלה ויתרומם. וע"י זה ידרוש טובתם ויקרב שלומם. והיה אם יהיו שלשה המבוררים בכנופיא יחד. יבררו להם מורה אחד. כאשר התנו מתחלה. ובזה כל העם יבא על מקומו בשלום ובגילה. ולפי הראוי והנאות הנראה. יקרבו אל המראה הגדול מוהר"ם הוא יהיה להם למורה לצדקה. להסיר מכשול מדרך זה המבולקה. כי המתחיל במצוה אומרים לו מרוק. והטוען ראוי לו לפרוק. אבל בזה אין הכרתי רק בדרך נאה ולהסיר המגונה. אבל מכל מקום הברירה ביד הבוררים כמו שהיה בראשונה. והיה אם יתן איזה צד לזה כתף סוררת. הן מצד הבעל דין או מצד המחברת. אז דעתי נוטה לכוף בכל מיני כפייה. נגישה ורדייה. מאחר שעבר על קניינו. בוז יבוזו לו כל הונו. כי לא יועיל הון ביום עברה. כאש"ה עובר"ה. ומי שיפרע ממנו באחרונה. יכוף אותו עכשיו בראשונה. לקיים אשר קבל על נפשו. ושיעמיד שלישו. ובזה אמרו פרק המדיר (דף ע"ז.) עד שנכוף אותו להוציא כולה. וזה לדעתי הדבר המעולה. ואי איישר חילי אכוף אותו לדבר מצוה. ובזה הדרך יהא לדבר קצבה. ואם עכ"פ השלישי ימאן. לשבת אחים לישב אצלם להיות עמהם. אילו השנים ישלחו אלו הטענות והתשובות לפני מורה שוה. והוא ירוה להם כגן רוה. גם כיצד יעשו עם דיין זה השלישי. אם הוא כאילו אמר איני יודע. או אם דבריו נחשבים מכלל מחוסר דעה. ואם יוסיפו הדיינים, ע"פ הצדדים או על פי הרבנים. כי לא אוכל לדון עליו. באשר נכסה ממני טעם מפעליו. סוף דבר אין דעתי לנטות כלל ממה שקיימו וקבלו עליהם. לדון על פי הנבררים מבין שניהם. ואם אחד אחור נזור. ילקה החוטא וכשל עוזר ונפל עזור. וכל זה כתבתי אם כוונתי לדברי הגדולים. אשר קטנם עבה ממתני וצפרנם מכרסי מעולים. ואם כוונתי במה שכתבתי שאין דעתם לכוף לדון כהכרח. אז מטה שלי בתוכם יפרח. ואם לאו מפניהם אסתר ואברח. ויתבטלו דברי מחמת דבריהם במוכרח. ומה אאריך והלא ת"ל הם וב"ד קיים. ומפיהם אנו חיים. ואם מוהר"ם ורבני ורנקפורט רוצים לכוף ולדון מי ימחה בידם. אף כי תשובתם בצדם. ולדעתי דין זה אמת קרוב לפשרה. ומבורר ע"פ הגמרא והסברא: