שאלות ותשובות רמ״א · חלק י״ג סימן י״ב

ועכשיו שביארנו כל הדרכים וארון אלהים ולוחות הברית עוברים לפנינו לתור למרים מנוחה וכשרון טהרה לבעלה, באתי לדבר משפט עם בעלה שבא למעול מעל ולבגוד באשת נעורים ולהפר ברית אשר כרת עמה ולא שמע למוסר מלאכי מפי האלהים ואומר שמאמין לדברי העדים באמרו שכשרים הם בעיניו לנאמנים ונאמנים בברית אתו ועבדה לנפשיה חתיכה דאיסורא כעובדא דשמואל בהאי סמיא בקידושין דא"ל אי מהימן לך כבי תרי כו' ויבא לשלם כל כתובה, ועל זה באתי לענות לו מן הסערה הלא שנינו משנה שלמה בסוף נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אומרת טמאה אני לך תביא ראייה לדבריה כו' ע"כ לשון המשנה, וכתבו התוס' וז"ל חזרו לומר אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, ואם תאמר טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויא נפשה חתיכה דאיסורא כדאמרינן בקידושין פרק האומר היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ותירץ הרב ר' אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הלכך גם לדבריה אינה אסורה בו, וקשה דאמר בפרק יש מותרין כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת וע"ק דאמרינן בגמרא דאוכלת בתרומה שלא להוציא לעז על בניה ואמאי והא לגבי תרומה שוויה נפשה חתיכה דאיסורא, ונ"ל כיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת, ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שוייה לנפשיה חתיכה דאיסורא ואפילו תחזור בה האשה ותאמר באונס היה, ויש אומרים דמשמתינן ליה על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת רבינו גרשום עכ"ל התוס'. והשתא מאחר דאיכא תקנת ר"ג שלא לישא אשה על אשה ולא לגרשה בע"כ למה לא ניחוש ג"כ לגבי בעל היכא שאמר מאמין אני לע"א או לפסולי עדות כגון רקים ופוחזים דהכא שאינם משקרים ונימא ג"כ שעיניו נתן באחרת ואף לפי הר"ן שכתב לפי שהאשה משועבדת לבעל ואין כח בידה להפקיע עצמה מבעלה אלא דלפי משנה ראשונה משום דכסיפא לה מילתא לומר כך מש"ה הימנוה דאי לא קושטא אמרה לא הוה מזלזלה בנפשה לומר כל כך ומכי חזו רבנן דאיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר חזרו ואוקמוה אדינא ע"כ. מכל מקום הכי נמי איכא למימר גבי בעל לפי חרם ר"ג מאחר שהוא משועבד לה ולא יכול לגרשה בשום ענין בע"כ א"כ אין כח בידו להפקיע עצמו ממנה, ואף אם תבא לחלק ולומר שלא תקינו אלא בנשים כמו שכתבו התוס' והרא"ש ביבמות פרק שני וז"ל, ואל תתמה היאך מתירין אותה לבעלה הא שוייה לנפשה חתיכה דאיסורא כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו, וי"ל דלפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהן באחר ורוב האומרות כך משקרות לכן נראה להם להתירן וכה"ג אמרינן התם בשילהי נדרים אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בניה עכ"ל התוס'. וא"כ יש לחלק דלגבי אנשים לא ראו הקלקול אפילו אחר שנתפשט חרם ר"ג ותקנותיו ולא תיקנו חכמי הדור מ"מ הכא דאיכא רגלים לדבר שעיניו נתן באחרת או בממון כאשר העידו עליו שחקר אחר סהדי שקרי ואיכא רגלים לדבר שרגליו לרע ירוצו שיש לומר עיניו נתן באחרת ונכוף אותו לכל דבר המשועבד לה כגון שארה כסותה ועונתה, כאשר כתב ר' שמשון מיינבול על אחד שאמר שראה באשתו שזינתה כו', ומה שכתבו התוס' דמשמתינן ליה על שגרם שתאסר אשתו עליו ולא כתבו שכופין אותו להיות עמה היינו משום שהיא התחילה לומר טמאה אני ונתנה אצבע בין שיניה ולא שייך לומר עיניו נתן באחרת ומ"מ שויה לנפשיה חתיכה דאיסורא אבל משמתינן ליה, ומש"ה מיושב מה שהביא האגודה דברי התוס' וכתב שיש חולקים בדבר והיינו טעמא משום שראוי היה לומר שאפילו מן השמתא יהא נפטר שהרי היא התחילה בקלקול ונתנה אצבע בין שיניה, אבל בנדון שכתב ר' שמשון מיינבול ובנדון דידן איכא שפיר למימר שמא עיניו נתן באחרת ואף אותם החולקים אף על ר' שמשון מיינבול ואמרו שאין כופין האדם לעבירה ואין מאכילין לו את האיסור בעל כרחו ולומר לו שיעשה עבירה ואינו דומה לאשה שהיא משועבדת לו והיא קרקע עולם לפניו היינו היכא שאמר שהוא ראה שזינתה דאיכא למימר לב יודע מרת נפשו אבל היכא שאומר שהוא מאמין ואינו מתוייב להאמין אפילו אי אתא יהושע בן נון יכול למימר לא צייתנא ליה ומחמת שחל עליו החרם של ר"ג לא יכול להאמין ומושבע ועומד שלא להאמין ומוקמינן אחזקה שלא האמין אלא עיניו נתן באחרת כ"ש הכא דאיכא רגלים לדבר שהלך בתרמית ואץ ברגלים חוטא לשכור סהדי שיקרי דלאו כל כמיניה לומר שהוא מאמין וכ"ש היכא שהיה כבר קטט בינו לבינה כגון בנדון זה, וכאשר כתב הרשב"א בתשובה והביאו הגאונים בפסקם, ומה שכתב הרשב"א בתשובה אחרת שאפילו לפי תרם ר"ג יכול לגרשה היכא שרואה בה דברים מכוערים, שהרי (כתב) לא גרע מרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר כו' והוא ראה בעיניו ומרגיש בדבר עבירה אבל הכא שהודה הבעל שלא ראה בה דבר מכוער אלא שבא ומצא עילה להאמין להריקים פשיטא דלאו כל כמיניה, ובודאי כל המחלוקת שנפל בין הגאונים האחרונים אי יכול להאמין ולשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא בנדון זה כ"ע מודו והכא אין שייך לומר שצריך ליתן אמתלא לדבריו אלא היכא שאמר בעצמו שראה שזינתה וא"כ כי לא נתן אמתלא לדבריו הוא אוכל דבר האסור לו אבל הכא שלא נאסרה לו מעולם אלא שבא לאוסרה על עצמו בזדון לבו על פי עדות רעוע או שטעה וסבר שיש בהן ממש והשתא קחזו רבנן דלית ביה חשש בהאי עדות אם כן לית ביה בית מיחוש כלל וכ"ע ידעי שהדברים פורחות היו, ודומה לזה אמרי בתלמוד דכה"ג ליכא למיגזר דאיכא למימר קמו רבנן במילתא ואישתכת דשיקרא הוא, ע"כ היריעה של הכשר טהרתה: